פרטי ההליך
בבית-המשפט העליון בירושלים
בש"פ
7529/99
בפני: כבוד השופט מ' חשין
העורר: אילן בן עמי
נ ג ד
המשיבה: מס ערך מוסף - מחלקת תביעות
תאריך הישיבה: כ"ד בחשוון התש"ס (3.11.99)
בשם העורר: עו"ד מאיר אלזם
בשם המשיבה: עו"ד אורי כרמל
ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי
בירושלים
מיום 13.10.99 בב"ש 2580/99
שניתן על-ידי
כבוד השופטת ר' אור
ה ח ל ט ה
העורר נחשד בביצוע עבירות שונות המנויות בחוק מס ערך מוסף, התשל"ו1976-, וביום 10.2.99 הורה בית-משפט השלום בירושלים לעוצרו עד ליום 15.2.99 בעילה של חשש לשיבוש הליכי חקירה. ביום 15.2.99 ביקשה המדינה לשחרר את העורר בערובה ובתנאים מגבילים כדי להבטיח את התייצבותו לחקירה ולכל הליך אחר שיידרש. בית-המשפט נעתר לבקשה ושיחרר את המשיב ממעצרו בתנאים מסויימים שקבע. בין אותם תנאים ניתן צו לעיכוב יציאתו של המשיב מן הארץ למשך 180 יום. המשיב הגיש ערר על החלטה זו, אך חזר בו מעררו.
לקראת תום 180 הימים האמורים לעיל הגישה המדינה בקשה להארכת תוקף צו עיכוב היציאה מן הארץ והערבויות השונות שהושתו על המשיב, וביום 9.8.99 החליט בית-משפט השלום בירושלים להיעתר לבקשת המדינה ולהאריך את תוקפם של התנאים לשיחרורו של המשיב כפי שנקבעו ביום 15.2.99. על החלטה זו ערר המשיב לפני בית-המשפט המחוזי, אך בית-המשפט החליט לדחות את הערר. על החלטה זו האחרונה הערר שלפניי.
בהליכים השונים שהיו עד כה העלה בא-כוח המשיב טענות מטענות שונות באשר לסמכותו של בית-משפט לעוצרו או לשחררו בערובה. מכל אותן טענות - טענות יפות לעצמן - לא נותרה עתה אלא טענה אחת בלבד, ועליה נעמוד עתה.
בהתאם לסעיף 13(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן נכנה אותו - חוק המעצרים), מוסמך בית-משפט לצוות על מעצרו של אדם לפני הגשת כתב-אישום, אם שוכנע כי "קיים יסוד סביר לחשש ששיחרור החשוד או אי-מעצרו יביא ... להתחמקות מחקירה מהליכי שפיטה ...". מוסיף סעיף 13(ב) לחוק המעצרים וקובע את כלל חלופת המעצר, לאמור כי בית-משפט לא יורה על מעצר אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה, שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה. מוסכם על הכל, כי הוראות חוק אלו הן שלענייננו, ועל יסוד האמור בהן טוען בא-כוח העורר כי אין לה לתביעה עילה למעצרו של המשיב, וממילא אין מקום לשחרורו בערובה במקום שאין סמכות לעוצרו. ומדוע כך? אלא שלטענת בא-כוח העורר לא נתקיים בענייננו יסוד סביר לחשש ששחרורו של המשיב או אי-מעצרו יביאו להתחמקות מחקירה או מהליכי שפיטה; ומשלא נתקיימה עילת מעצר, ממילא אין להשית על העורר תנאים כפי שהושתו עליו לשיחרורו בערובה. האמנם דין הוא כטענת בא-כוח העורר? האמנם לא עלה בידי המדינה להקים יסוד סביר לחשש כי העורר יתחמק מחקירה או מהליכי שפיטה?
בפרשת
עמר (בש"פ 1986/94, פ"ד מח(3) 133, 144) אמר בית-המשפט דברים אלה:
"... אך לעתים נדירות יעלה בידי התביעה להוכיח במפורש ובמפורט כי בכוונתו של נאשם להימלט מן הדין, וברגיל תילמד כוונתו מכלל נסיבות העניין, לרבות ממהותה של העבירה שבה הואשם. ..."
(ראו עוד: בש"פ 2094/97 הורוביץ , פ"ד נא(2) 697, 703-702; בש"פ 2323/96 אילל (לא פורסם)).
השאלה היא, איפוא, האם "נסיבות העניין" לרבות "מהותה של העבירה שבה הואשם" המשיב, עשויות ללמד על קיומו של החשש האמור בסעיף 13(א)(1) לחוק המעצרים. לעניין זה הצביע בא-כוח המדינה על נסיבות אחדות המצדיקות את החלטתו של בית-משפט קמא, וביניהן הסכום הגבוה מאוד שהעורר לא שילם לרשויות המס; העובדה כי בפרשיה קודמת משנת 1993 התחייב העורר לשלם חוב בתשלומים ובתחילת הפרשיה הנוכחית הפסיק את התשלומים שהתחייב לשלם; כי אם יורשע בדינו תבקש המדינה לשולחו למאסר, והוא יודע זאת היטב; וכי יש לו "בסיס" בחוץ-לארץ בהיות אשתו צרפתיה והוריה דרים דרך קבע בחוץ-לארץ.
בא-כוח העורר כופר כי נסיבות אלו מצדיקות את בקשת המדינה - בכל אחת מהן וכוללן יחד - ולטענתו שומה עליי לבטל את החלטתו של בית-משפט קמא.
כפי שנקבע לא אחת ולא שתיים, ההחלטה לעצור אדם או לשחררו בערובה; וכמותה ההחלטה לקבוע תנאים לשיחרור בערובה; כזו כן זו, כל אחת מהחלטות אלו הינה תוצר של שיקלול גורמים ואינטרסים המושכים לצדדים. מבין כל אותם אינטרסים וגורמים בולטים, לענייננו, שני אלה המושכים לעברים מנוגדים: מן העבר האחד, עוצמתה של העילה למעצר, ומן העבר האחר משך הזמן שעבר מאז נתקיימה ונתייצבה העילה ועד ליום הדיון. למותר לומר כי הימשכות ההליך מביאה להגברת כוחו של גורם הזמן - לטובתו של חשוד או נאשם - ובה-במידה נחלשת עוצמתם של עילת המעצר (או של תנאים מכבידים לשחרור ממעצר).
אשר לענייננו שלנו: בית-משפט קמא הורה על הארכת תנאי השיחרור בערובה ב180- יום, וכשאני לעצמי סברתי כי בנסיבות העניין ובתיתנו דעתנו לעוצמתה של עילת המעצר ולעובדה כי 180 יום אלה אמורים להיערם על 180 יום קודמים, אין הצדקה להיענות לבקשת המדינה. ככל הנראה, גם המדינה עצמה היתה ערה לדבר, ועורך-דין כרמל הודיעני כי המדינה אינה עוד עומדת על 180 ימים, ומספקת היא עצמה ב45- יום בלבד מהיום, לאמור - הארכת התנאים עד ליום 18.12.99.
שקלתי את טיעוני באי-כוח בעלי-הדין ואני מקבל את טענת המדינה כי הגורמים שהצביעה עליה, כאמור לעיל, מקימים עילה לשחרור בערובה בתנאים שנקבעו לתקופה נוספת של 45 יום. אם כך ככלל, לא כל שכן שהמדינה מסכימה להתיר את יציאתו של העורר מן הארץ (אני מזכיר במיוחד את תנאי איסור היציאה משום שעליו עמדו במיוחד באי-כוח בעלי-הדין) מפעם פעם, אם יגיש בקשה מיוחדת על-כך וינמק בקשתו לשביעות רצונן של הרשויות. באותו הקשר אוסיף ואזכיר כי המדינה נכונה להתיר את יציאתו של העורר מן הארץ אם יספק ערבות של "ערב טוב" על-סך 250,000 ש"ח. גם הסכמה זו יש בה כדי לחזק את טיעון המדינה ולהחליש את טיעונו של העורר.
סוף דבר: אני מחליט לדחות את הערר בכפוף לכך שתחת 180 הימים שנקבעו בבית-משפט קמא להארכת תנאי-השיחרור בערובה יבואו 45 ימים בלבד החל ביום 3.11.99.
היום, כ"ד בחשוון התש"ס (3.11.99).
ש ו פ ט
752999a.doc