בש"פ 753/98 יקותאלי מודחי נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום (ת.פ. 118/98), בו מיוחסת לו עבירת שוד. על פי התיאור שבכתב האישום, העורר גנב 3000 ש"ח מכיסו של קשיש כבן 80, סמוך לאחר שקיבלו מקופאית בבנק; וזאת, לאחר שדחף את הקשיש בהיותו בדרכו לצאת מן הבנק, הפילו ארצה והוציא את הכסף מכיסו, כשהוא משים עצמו כמגיש סיוע לקרבנו.

עם הגשת כתב האישום, נתבקשה החזקת העורר במעצר עד תום ההליכים; ובית המשפט נעתר והורה בהתאם. מכאן הערר שבפני.

2.טענתו המרכזית של ב"כ העורר כנגד מעצרו של שולחו היא: כי אין בחומר החקירה "ראיה לכאורה" לזיהויו של העורר, כמי שגנב את הכסף אגב דחיפת הקשיש והפלתו, כמתואר בכתב האישום.

עיון בחומר החקירה מלמד: כי העורר היה בבנק בעת שהקשיש קיבל את הכסף מהקופאית; כי העורר יצא מן הבנק לפני שהקשיש פנה לעבר היציאה; כי העורר חזר ונכנס לבנק והיה לצידו של הקשיש בעת שהאחרון נפל; וכי הוא קרא לשומר הבנק שהיה בקרבת מקום לסייע לקשיש לקום ואף סייע לו בכך בעצמו.

כנגד המסקנה המסבכת העולה מן העובדות האמורות, מסביר העורר: כי סיים את ענייניו ויצא מן הבנק לפני הארוע; כי המתין ליד הכניסה לבנק - מחוצה לו - לידיד שעמו קבע פגישה שם; וכי השומר, הוא שקרא לו לחזור ולהיכנס לבנק על מנת לסייע לקשיש לאחר שנפל. השומר מכחיש את טענתו האמורה של העורר; וגרסתו שהעורר הוא שהזמינו לסייע לקשיש נתמכת בכך, שהשומר נמצא בעת המקרה בתוך הבנק ואין להניח שקרא לעזרה את מי שנמצא מחוצה לו.

לכך יש להוסיף: כי הקשיש מסר בהודעתו, שהופל על ידי אדם שנכנס אל הבנק, קרי: אדם שבא מבחוץ; וכי העורר נעלם מן המקום, מייד לאחר שהקשיש קם.

3.לשיטתי, רשאי היה בית המשפט המחוזי לקבוע על פי מקבץ הנסיבות האמורות, כי קיימת "ראיה לכאורה" לכך, שהעורר הוא זה שגנב את כספו של הקשיש, אגב דחיפתו, הפלתו והגשת סיוע כביכול להקמתו. אין ספק, כי הכסף נגנב מן הקשיש בשלב זה של הארוע; ואין סיבה לחשוד בשומר - שככל שמצטייר מן הראיות רק הוא והעורר נמצאו בשלב הראשון בקרבתו המיידית של הקשיש - שהוא זה שגנב את הכסף.

טענתו של העורר, כי המתין ליד הכניסה לבנק - מבחוץ- לפגישה מתוכננת, לא זכתה לתמיכה המתחייבת; וללא הסבר מוכח - מתיישבת ה"המתנה" עם המסקנה המתבקשת מן הנסיבות האחרות.

במצב דברים זה, לא מצאתי טעם להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת להוכחת האשמה המיוחסת לעורר בכתב האישום.

4.עברו הפלילי של העורר מכביד ומגוון: עשרים וחמש הרשעות, הכוללות 15 עבירות רכוש, 25 עבירות סמים ו- 5 עבירות נגד גופו של אדם.

לנוכח תמונת-עבר מכבידה כזו, אין תימה שבית המשפט המחוזי מצא, ש"מסוכנותו" של העורר לבטחון הציבור לא רק מקימה עילה למעצר, אלא גם שוללת חלופת מעצר לנוכח הסיכון הברור שהעורר יחזור לסורו.

4.לאור כל האמור לעיל הערר נדחה.