בש"פ 7540/97 דוד עובדיה נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בפני בית המשפט המחוזי בחבלה בכוונה מחמירה, בניגוד לסעיף 329(1) לחוק העונשין. המאשימה ביקשה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו. בית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין אין הכרח במעצר וניתן להסתפק בקביעת תנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של העורר פחותה. בכלל תנאי השחרור הורה בית המשפט המחוזי כי על העורר להימצא בביתו באשדוד במשך כל שעות היממה בתנאי "מעצר בית מלא".

כנגד תנאי זה מתנאי השחרור מופנה הערר שלפני. בא-כוח העורר הצביע על כך שביתו של העורר מצוי באשדוד וגם משרדו של המתלונן מצוי באותה עיר. אם בנסיבות אלה ראה בית המשפט המחוזי מקום לשחררו בערובה, לא היה מוצדק (כך נטען) להגבילו לתחומי בית מגוריו. העורר נשוי ואב לשני ילדים. לפי הנטען, הוא המפרנס היחידי של משפחתו. הוא בעל משאית העוסק בהובלות, שרובן הגדול מתבצע מחוץ לתחומי העיר אשדוד. הגבלתו לביתו תפגע קשות ביכולתו לפרנס את המשפחה. לעומת זאת, קביעת תנאים שיאפשרו לו לצאת לעבודה, לא יגבירו את החשש שבעטיו ביקשה המאשימה מלכתחילה להורות על מעצרו.

אני סבור שבנסיבות העניין יש בציווי על "מעצר בית" משום הכבדת יתר בלתי דרושה. לעורר אין עבר פלילי מכביד, וחרף החומרה הרבה הגלומה במעשה שבגללו הובא לדין, אין יסוד סביר לחשוש שאם יורשה לנוע לצורכי עבודתו עלול הוא לסכן את בטחון הציבור. להבטחת שלומו של המתלונן די באיסור שהוטל על העורר ליצור קשר עם המתלונן ובקביעת תנאים נוספים שירחיקו אותו מכל מגע עם המתלונן, בני משפחתו ואנשי משרדו.

עמדתי לקבל את הערר ולקבוע את תנאי השחרור בעצמי, אך באת-כוח המדינה הפנתה את תשומת לבי לכך שבדיון בפני בית המשפט המחוזי השאיר הסניגור את תנאי חלופת המעצר לשיקול דעתו של בית המשפט. בקשתה היתה שההליך יוחזר לבית המשפט המחוזי כדי לאפשר לבית המשפט לבדוק את גירסת העורר ביחס לעיסוקו ולאחר הבדיקה יקבע את תנאי השחרור. הסניגור הסכים לבקשה זו.

אשר על כן אני מחליט לקבל את הערר במובן זה שההליך יוחזר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי יבדוק את גירסת העורר, בדבר תנאי עיסוקו כבעל משאית ונהג משאית העוסק בהובלות, ועל פי זה יחזור ויקבע את תנאי שחרורו של העורר, ואת ההגבלות הדרושות, באופן שהתנאים וההגבלות לא יכללו מעצר בית מלא.