פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בש"פ
7542/97
בפני:
כבוד השופט א' מצא
המערערים
:
1.
מוהנד בן חסן עבדאלואחד זיאדאת
2.
גלאל בן חסר עבדאלואחד זיאדאת
3.
נעמאן בן ג'ומעה זיאדאת
נגד
המשיב
ה :
מדינת ישראל
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בנצרת
מיום 17.12.97 בבש"פ 2030/97
ובבש"פ
1956/97 שניתן על ידי כבוד
השופט
ג' גינת
תאריכי
הישיבות: ל' בכסלו תשנ"ח (29.12.97)
ט'
בטבת תשנ"ח (7.1.98)
בשם
העוררים: עו"ד זכי כמאל
בשם
המשיבה: עו"ד אלון אינפלד
ה ח ל ט ה
בעקבות התרחשויות אלימות בין חמולות בכפר מוקיבלה הוגש כתב אישום נגד עשרה נאשמים. המאשימה ביקשה להורות על מעצרם של הנאשמים עד לתום בירור המשפט, אך בית המשפט המחוזי החליט לשחררם בערובה ובתנאים מגבילים. התנאי העיקרי שנקבע היה שעל עשרת הנאשמים לגלות מכפרם ולגור במקום אחר. בעוד ההליך מתנהל, ועל דעת המשפחות המעורבות בסכסוך, מונתה ועדת סולחה אשר פסקה כי על בני משפחת זיאדאת, שרובם הגדול של הנאשמים נמנה עימה, לפצות שתי משפחות אחרות בסכום כולל של 650,000 ש"ח. שניים מתוך עשרת הנאשמים הפקידו בידי ועדת הסולחה סך 130,000 ש"ח (65 אלף ש"ח האחד) לסילוק חלקם בסכום הפיצוי, ומשעשו כן נעתר בית המשפט המחוזי לבקשתם והתיר להם לחזור לכפר בתנאים מגבילים שנקבעו בהחלטה. העוררים שלפני הם שלושה מתוך שמונת הנאשמים האחרים. אף הם ביקשו מבית המשפט המחוזי, בעקבות החלטת ועדת הסולחה, כי יותר להם לחזור לכפרם. בית המשפט המחוזי לא קיבל את בקשתם ועל צדקת ההחלטה הזאת הם עוררים בפני.
בעקבות שמיעת הטענות בישיבה הקודמת ביקשתי מעו"ד כמאל, בא-כוח העוררים, לברר את עמדת ועדת הסולחה לעניין החזרתם של העוררים לכפר; זאת בעקבות טענתו של הסניגור, כי העוררים אינם כופרים בחיובם לפצות את המשפחות הנפגעות, אם יימצאו אשמים בהליך הפלילי שהוגש נגדם ויוברר כי הם אכן נושאים באחריות לנזקים. הצעתו היתה למתן ערבויות או בטוחות אחרות מצד העוררים, אותן ניתן יהיה לממש לאחר הרשעתם בדין. בהתחדש הדיון היום הובאה לידיעתי תגובתה של ועדת הסולחה להצעה. עולה ממנה, כי ועדת הסולחה עומדת על הפקדת הכסף בידיה לאלתר כתנאי להחזרת העוררים לכפרם, שכן, לפי גישתה, רק תשלום בפועל יהווה ערובה להשכנת שלום בין המשפחות.
אני מייחס משקל לפעילותה של ועדת הסולחה וכן גם לפסיקתה שעל צדקתה אין עוררין. עם זאת נראה לי כי העומדת לפני לביקורת אינה החלטת ועדת הסולחה אלא החלטת בית המשפט המחוזי, בה ראה להבחין בין שני הנאשמים שהפקידו את חלקיהם בסכום הפיצוי לבין יתר הנאשמים. אני סבור שהבחנה זו מגלמת אמת מידה בלתי שוויונית בין מעורבים העומדים לדין יחדיו. קשה להשתחרר מן ההרגשה כי בהבחנה הזאת יש משום הפליה של מי שאין בידו להפקיד את חלקו בסכום הפיצוי לאלתר ובמזומנים לבין מי שידו משגת לעשות זאת. אשוב ואציין כי העוררים אינם חולקים על צדקת חיובם. הם מדגישים כי גם הכספים ששולמו על ידי שני המעורבים הנוספים טרם הועברו למשפחות הנפגעות אלא נותרו מופקדים בידי ועדת הסולחה. הם מציעים לשעבד נכסים בני-קיימא להבטחת חלקיהם בפיצוי, אם אכן יימצאו בסוף המשפט אשמים בעבירות שבעטיין נגרם הנזק למשפחות הנפגעות.
נראה לי שבנסיבות העניין, ומתוך התחשבות בהכבדה הרבה הנגרמת לעוררים כתוצאה מן ההגלייה מן הכפר לתקופה ממושכת (והם כולם בעלי משפחות), יש להיענות לערר. העוררים מורשים בזה לחזור לבתיהם בכפר מוקיבלה, בתנאים שנקבעו בהחלטת בית המשפט המחוזי ביחס לשני הנאשמים האחרים, בשינויים הבאים: במקום ערבות עצמית וערבות צד ג' בסך 10,000 ש"ח, שהוטלה על כל אחד משני האחרים, יפקיד כל אחד מן העוררים ערבות עצמית וערבות צד ג' בטוחה (להנחת דעתו של רשם בית המשפט המחוזי) בסך 100,000 ש"ח. כמו כן ישעבד כל אחד מהם לזכות המדינה נכס מקרקעין ששוויו אינו נמוך מ130,000- ש"ח נכון להיום. להסרת ספק אני מדגיש כי התנאים האחרים שנקבעו לשחרור הנאשמים האחרים בהחלטת בית המשפט המחוזי (סעיף 14, פיסקאות ב עד ה) מוחלים בזה גם על העוררים.
ניתנה היום, ט' בטבת תשנ"ח (7.1.98).
ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97075420.
F03