בש"פ 7550/97 נתנאל אלגזר נ. מדינת ישראל

העורר (כבן 20) הועמד לדין בעבירות יבוא והחזקת סם מסוכן מסוג קוקאין וקשירת קשר לביצוע פשע. לבקשת המאשימה הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לתום בירור משפטו. מכאן הערר.

העובדות שאינן במחלוקת: ביום 10.11.97 נסעו העורר והמנוח דרור אלקיים לקולומביה, וביום 17.11.97 חזרו לישראל. למחרת שובם נפטר המנוח ובניתוח שלאחר המוות נמצאו בקיבתו ובמעיו 28 גלילים שהכילו סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל 365.09 גרם. בעקבות זאת עצרה המשטרה את העורר, הביאתהו לבית-חולים ובפעולה גסטרוסקופית הוצאו מקיבתו שני גלילים שהכילו קוקאין במשקל 27.6 גרם.

על יסוד העובדות הללו נטען בכתב האישום, כי העורר קשר עם המנוח לייבא מקולומביה סם מסוג קוקאין וכי לקידום מטרת הקשר נסעו יחדיו לקולומביה, רכשו שם סם במשקל כולל של 392.69 גרם, שהחדירוהו לגופם וכך ייבאו אותו לישראל. לגירסת העורר, החולק על הנטען בכתב האישום, נסע בחברת המנוח לקולומביה לטיול תמים. אלא שבהיותם שם, ושלא בידיעתו, קנה המנוח את הסם המסוכן - תוך שהשתמש לשם כך גם בכספו של העורר שהיה מופקד בידו - ובדיעבד דרש מן העורר לסייע לו בהברחת הסם לישראל. העורר הודה ביבוא 27.6 גרם סם שהוצאו מקיבתו, אך כפר בשותפות ליבוא הסם שהוצא מגופת המנוח.

הסניגור טען, כי בהעדר עדות אחרת למטרת נסיעתו של העורר ואודות נסיבות רכישתו של הסם המסוכן בקולומביה, מוטל על בית המשפט לקבל את גירסת העורר, לפיה נקלע לפרשה זו באקראי, עקב מעשיו של המנוח. משמע שבידי התביעה אין ראיה לכאורה לגירסתה, כי העורר והמנוח יחדיו ייבאו את מלוא כמות הסם. בנסיבות אלו, ובהתחשב בגילו הצעיר ובעברו הנקי של העורר, היה על בית המשפט המחוזי להורות על שחרורו של העורר בערובה ובתנאים מגבילים.

דין הערר להידחות. בית המשפט המחוזי ניתח את גירסתו הנטענת של העורר לפרטיה. הוא הגיע למסקנה, אותה נימק בהרחבה ובטעמים נכוחים, שגירסה זו - שניכר בה כי היא סיפור בדים - אין בכוחה לגרוע ממשקלה הלכאורי של התשתית הראייתית הנסיבתית עליה סומכת גירסת המאשימה. הערכתו, המנומקת היטב, של בית המשפט המחוזי מקובלת עליי ולא מצאתי שמץ טעם להתערב בה. הנחת הסניגור, כי בהעדר ראיה ישירה, הסותרת את גירסת העורר, יהיה על בית המשפט לבסס את הרשעת העורר על גירסתו שלו, היא הנחה מוטעית. המסכת הראייתית הנסיבתית הקיימת היא איתנה ומוצקה, בעוד שגירסת העורר - שהשופט המלומד נימק על שום מה נראית היא בעיניו כסיפור בדים - אינה סבירה ולצורך ההכרעה בשאלת קיומן של ראיות לכאורה אין כל מקום להתחשב בקיומה.

מסקנה זו משליכה, כמובן, גם על ההכרעה בטענת הסניגור, כי בנסיבות העניין לא היה מקום להורות על המעצר וניתן היה להסתפק בחלופה. בהתייחסו לשאלה זו קבע בית המשפט קמא, כי לפי חומר הראיות מוחזק העורר כמי שנטל חלק במעשה חמור ונועז, המעיד על מסוכנות לביטחון הציבור. כן קבע, כי חזקה זו לא נסתרה על-ידי העורר וכי בעניינו לא נתקיימו נסיבות המצדיקות, חרף הסיכון הכרוך בשחרורו ממעצר, לשחררו בתנאים מגבילים. אף בהכרעה זו אינני רואה יסוד להתערב.

הערר נדחה.