בש"פ 7555/01 מדינת ישראל נ. דימיטרי דינזון

1.לפני בקשת המדינה להאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים יום נוספים או עד למתן פסק דין בעניינם, לפי המוקדם.

נגד המשיבים הוגש כתב אישום ביום 9.7.00 המייחס להם עבירות חטיפה לשם ביצוע עבירות מין ושורה ארוכה של עבירות מין חמורות ביותר שבוצעו בקטינה ילידת 1985. הם מואשמים בעבירות אינוס (שתיים למשיב 1 ושלוש למשיב 2) ועבירות של מעשה סדום (ארבע למשיב 1 וחמש למשיב 2).

בית המשפט המחוזי הורה על מעצר המשיבים, ובמהלך תשעת החודשים הראשונים התנהל המשפט בקצב סביר, תוך שבית המשפט עושה מאמץ ניכר לנהל את המשפט ביעילות ובמהירות. בהחלטת בית משפט זה להאריך את המעצר בתשעים יום הביע תקוה כי המשפט יסתיים בהקדם האפשרי. דא עקא כי בשלב ההארכה הראשונה התקיימו דיונים מועטים בלבד. ב- 18.4.01 בוטל דיון לבקשת משיב 1 והדיונים הנותרים לא הביאו לסיום פרשת ההגנה כאשר היה פער ניכר בין מועד הדיון ב- 25.5.01 לבין הישיבה שנקבעה לאחריו ב- 15.7.01. הדבר הביא בעקבותיו לבקשת הארכה שניה מטעם המדינה, אשר בית המשפט נעתר לה ובמהלכה נתקיימו שלוש ישיבות ב- 15.7.01, 30.8.01 ו- 13.9.01, ונדרשה ישיבה נוספת ב- 24.9.01 לצורך הבאת עדויות הזמה. בסוף ספטמבר הגישו שני הצדדים את סיכומי טענותיהם, והענין ממתין עתה לפסק דין.

2.בקשה להארכה שלישית של תקופת מעצר מעבר לתקופה הסטטוטורית הקבועה בחוק הינה ענין חריג ויוצא דופן המצריך טעמים מיוחדים. כבר נפסק לא אחת כי מערכת האיזונים בין עניינו של הנאשם להגביל את תקופת מעצרו במהלך המשפט כנגד אינטרס הכלל בהגנה על שלום הציבור ובטחונו בפני מסוכנות הנאשם והגנה על תקינות ההליך השיפוטי בפני שיבוש מהלכיו עוברת תהליך של שינוי ככל שתקופת המעצר מתארכת מעבר לתקופה הסטטוטורית. וכך, ככל שזמן המשפט מתארך, גובר משקלו של גורם חירותו של הנאשם, ובד בבד עמו נחלש משקלו של אינטרס הציבור, אלא אם כן מצויים שיקולים יוצאי דופן המצדיקים חזרה למבחן האיזונים המקורי, כפי שננקט בתחילת הדרך.

אודה, כי מקרה זה עורר בלבי התלבטות לא מעטה. מצד אחד, מדובר בנאשמים אשר מיוחסות להם עבירות חמורות ביותר כלפי קטינה רכה בשנים ומסוכנותם משתקפת מעצם המעשים נשוא כתב האישום, אף שאין ידוע על עבר פלילי קודם לגביהם. מצד שני, משפטם נמשך עת ארוכה, ואף שהחל בחודשים הראשונים בקצב מהיר ויעיל, נראה שלאחר ההארכה השניה פחת מספר הישיבות ותדירותן, והיה צורך בישיבה נוספת לעדויות הזמה, והתוצאה היא כי רק בסמוך ממש לתום תקופת המעצר המוארכת בשניה הוגשו סיכומי טענות הצדדים והענין ממתין להכרעת דין, אף שטרם נקבע מועד לכך.

בנסיבות אלה, אלמלא הוברר כי הענין ממתין להכרעת דין היה מקום לשקול בכובד ראש אפשרות לשחרר את המשיבים בחלופת מעצר בכפוף לקבלת תסקירי מעצר ומציאת חלופות מעצר נאותות שעד כה לא נתבררו. אולם מאחר שסיום המשפט נראה בפתח, ונוכח אופי העבירות המיוחסות למשיבים, אני מוצאת, ולא בלי קושי, כי ראוי להאריך את תקופת המעצר לתקופה נוספת, יחסית קצרה, כדי לאפשר השלמת המשפט בעתיד הקרוב בעוד המשיבים במעצר.

לאור זאת, אני מחליטה על הארכת מעצרם של המשיבים בשישים ימים נוספים מיום 4.10.01 או עד למתן פסק דין בעניינם, לפי המוקדם, ומביעה בזה תקוה כי המשפט יסתיים בתוך התקופה האמורה.