בש"פ 7555/06 מדינת ישראל נ. שלום בכר

בפני בקשה להורות על הארכת מעצרו השנייה של המשיב מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996(להלן: חוק המעצרים ).

1.נגד המשיב הוגש ביום 3.10.06 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, המייחס לו עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז-1977(להלן: החוק ); חבלה במזיד לרכב לפי סעיף 413ה לחוק; החזקת סכין לפי סעיף 186א לחוק; הצתה לפי סעיף 448א סיפא לחוק; והיזק במזיד לפי סעיף 452 לחוק.

2.כתב האישום כולל שלושה אישומים כנגד המשיב. על-פי עובדות האישום הראשון, מעט לאחר חצות הלילה בתאריך 21.9.06, הגיע המשיב לתחנת מוניות "מצדה" במרכז המסחרי בערד ואיים בפני נהגי המוניות רונית לוי ומישה פרבר כי ישרוף את ביתה של רונית לוי ואת המונית שלה, וכי יכה את בעלה. הרקע למעשה היה תלונה אשר הגיש בעלה של רונית לוי כנגד המשיב שלוש שנים קודם לכן. על-פי עובדות האישום השני, בלילה שבין 30.9.06 ל-1.10.06, ניקב המשיב באמצעות סכין שניים מצמיגי רכב חונה מסוג רנו השייך לרומן גרינברג. הרקע למעשה היה כעס של המשיב על רומן גרינברג בשל ויכוח קודם על קערה. על-פי עובדות האישום השלישי, בשעות הלילה המאוחרות בתאריך 27.9.05, שפך המשיב חומר דליק על דלת דירת בני הזוג פיין והצית את הדלת באמצעות גפרורים. בני הזוג התעוררו לאחר שהריחו עשן והצליחו לכבות את האש. עם זאת, הדלת נשרפה כליל. הרקע למעשה היה חשדו של המשיב כי פיין קילל אותו ושיסה בו את כלבו.

3.בד בבד עם הגשת כתב האישום , הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע קיבל את בקשת המדינה והורה ביום 9.1.06 על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בית המשפט נימק החלטתו זו בקיומן של ראיות לכאורה לביסוס האשמה, עובדה שלגבי האישומים השני והשלישי, שהם האישומים החמורים יותר, לא הייתה מחלוקת לגביה בין הצדדים, ובמסוכנותו של המשיב העולה ממעשיו הלכאוריים. עוד הצביע בית המשפט על כך שהסניגור לא הציע כל חלופת מעצר. בית המשפט המחוזי דחה ביום 11.4.06 את בקשת המשיב לעיון חוזר בהחלטתו, תוך שהוא דוחה את חלופת המעצר שהציע המשיב בבית חברתו בנימוק של חוסר התאמה למשימה, משאין חברתו זו דמות סמכותית ומציבה גבולות מבחינת המשיב, ומשהיא אינה מבינה לאשורו את התפקיד המוטל עליה. ביום 9.7.06 נענה בית משפט זה (כבוד השופטת חיות) לבקשת המדינה והורה על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 יום. בית המשפט נימק את החלטתו בקיומן של ראיות לכאורה לביסוס האשמה ובסיכון הרב הנשקף מן המשיב לציבור, בייחוד לנוכח מצבו הנפשי. באותו החלטה דחה בית משפט זה את הערר שהגיש המשיב על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע לעניין חלופת המעצר, משלא מצא בנימוקי הערר טעם ראוי להתערבות בהחלטת בית המשפט דלמטה.

4.המדינה מבקשת להאריך את מעצרו של המשיב ב-90 יום החל מיום 1.10.06. לטענתה, המעשים המיוחסים למשיב בכתב האישום מלמדים על מסוכנתו. עוד טוענת המדינה, כי קיים חשש ממשי לשיבוש מהלכי משפט ולהדחת עדים אם ישוחרר המשיב ממעצר, וכי לנוכח עברו הפלילי של המשיב, אין בנמצא חלופת מעצר שיש בה כדי להבטיח את מטרות המעצר. לבסוף מפנה המדינה להחלטת בית המשפט זה בבקשת המעצר הראשונה, במסגרתה הוארך מעצרו של המשיב מעבר לתשעה חודשים אף כי בית המשפט היה מודע לכך שהמועד לסיום שמיעת הראיות היה קבוע ליום 28.9.06 וכי לא תהיה התקדמות במשפטו של המשיב במהלך תקופת הארכת המעצר הראשונה.

5.בא כוחו של המשיב מתמקד בטיעוניו בעיקר בפרק הזמן הארוך שבו ישב המשיב במעצר בלא שהתנהל משפט. לדידו, דחיות אלו נעשו מטעמים שאינם תלויים במשיב ואינם באשמתו, ובכלל זה החלפת המוטב, אי הגעת עדים ופגרת בית המשפט. בא כוח המשיב מבקש כי עובר להארכה נוספת במעצרו של הנאשם יבחן מחדש בית המשפט את מידת מסוכנותו של הנאשם באמצעות הגשת תסקיר מטעם שירות המבחן.

6.לאחר שעיינתי בבקשת המדינה, בחנתי את השתלשלות האירועים מאז קרות המקרה, ושקלתי את הטענות שהעלו הצדדים בדיון לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום לקבל את בקשת המדינה ולהורות על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים. המעשים המיוחסים למשיב, ואשר לגביהם הוסכם על דעת כל הצדדים כי קיימות ראיות לכאורה, חמורים ביותר ומלמדים על הסיכון הרב הנשקף ממנו, לסביבתו הקרובה, למי שנראה בעיניו שפגע בו ולציבור בכלל. למשיב עבר פלילי בעבירות מן הסוג שבו הואשם ובכלל זה הצתת רכב וחבלה במזיד ברכב. בעבר אף ריצה חודשי מאסר בפועל. התמונה המצטיירת אם-כן, מורה על קיומה של עילת מעצר כנגד המשיב על-פי סעיף 21 (א)(1)(ב) לחוק המעצרים. בית המשפט קמא אשר התרשם מן הערבה המוצעת לצורך חלופת מעצר באופן בלתי אמצעי, סבר כי זו אינה מתאימה למשימה מן הסיבות שפורטו לעיל, ומשלא הוצעה כל חלופת מעצר נוספת, אין בידי לבחון חלופה להמשך מעצרו של העורר. באשר לטענת בא כוח המשיב בדבר התארכות ההליכים, הרי שאף כי אין זה רצוי שנאשם יישב במעצר תקופת זמן ארוכה בלא שיתנהל ההליך בעניינו, מהשתלשלות העניינים, כשם שזו מופיעה בפרוטוקולים של הדיונים בבית המשפט קמא, עולה כי עיקר העיכובים חלו בשל הבדיקות הפסיכיאטריות שנערכו למשיב ובשל בקשתו להחלפת ייצוג. כך לדוגמא, מועד ההקראה שנקבע בתחילה ליום 27.10.05 נדחה עקב היעדר הסכמה מטעם המשיב כי בא כוחו ימשיך לייצגו, עד ליום 15.12.05 שבו החל לייצגו סניגור אחר. משזה מצב הדברים לא יכול עתה המשיב להלין על כך שמעצרו מתארך בלא שמתנהל משפט. עם זאת, מן הראוי שמעתה יעשו הצדדים מאמץ על מנת להגיע לסיום ההליכים מהר ככל הניתן באופן שיפגע בהגנתו ועם זאת, לא יחייב את המשיב לשבת במעצר זמן כה סיום ההליכים המתנהלים נגדו.

7.לאור כל הטעמים האלה, החלטתי היא, כאמור, כי יש לקבל את הבקשה ולהאריך את מעצרו של המשיב ב-90 ימים כבקשת המדינה.