בש"פ 757/03 נאסים אלפקיר נ. מדינת ישראל

כנגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב המייחס לו עבירת רצח. נטען, כי באחד הימים של חודש מרץ 2001, העיר הולך רגל (להלן "המנוח") לעורר על דרך נהיגתו, וכתוצאה מכך ירד העורר מהרכב, התעמת עם המנוח וחבט על ראשו עם אלה. כתוצאה מכך התמוטט המנוח כשהוא מחוסר הכרה והובהל לבית חולים, אך שם נפטר לאחר מספר שעות.

על פי גרסת המשיבה, לאירוע הזה היה עד ראייה, האני אבו-קישק (להלן "האני"), חברו של המנוח שהלך לצדו. נטען, כי מיד לאחר שהמנוח התמוטט, הורה העורר להאני למסור בחקירתו במשטרה גרסה כוזבת לפיה נפגע המנוח על ידי רכב חולף.

במהלך חקירתו מסר האני מספר גרסאות, כאשר בהודעה הראשונה הוא טען שהמנוח נפגע בתאונת דרכים. אולם משהגיעו בוחני תנועה לזירה ולא גילו ממצאים שיש בהם ללמד על תאונה, נחקר האני שנית, והפעם הודה כי לא אמר אמת, ושהמנוח נפגע על ידי אחד "מוחמד", תושב שכם. האני טען באותה הודעה כי נמנע מלספר את האמת משום שפחד. בשלב זה, ולנוכח השינוי בגרסתו, נחקר האני פעם נוספת, ואז הצביע על העורר כמי שגרם למותו של המנוח.

בחודש אפריל 2001, נעצר העורר עד תום ההליכים, אולם מאז נעלמו עקבותיו של האני אבו קישק אשר היה אמור להעיד מטעם התביעה. בחודש ינואר 2002 נאלץ היועץ המשפטי להודיע על החלטתו לעכב את ההליכים, ובעקבות כך שוחרר העורר ממעצרו. התפנית התרחשה בחודש ינואר 2003, כאשר עד התביעה אותר, ובעקבות חידוש ההליכים עתרה המשיבה למעצרו של העורר מכוח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, ובית המשפט נעתר לה.

בתאריך 8.1.03 החלה להישמע עדותו של האני אבו קישק, ומשזו הסתיימה, ביקש בא-כוחו המלומד של העורר, עו"ד נ' בטוטו, לעיין מחדש בשאלת מעצרו של שולחו. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' גורפינקל), דחה את הבקשה, ומכאן הערר שבפני.

האזנתי ברוב קשב לטענותיו של עו"ד בטיטו, ועיינתי בתיעוד שבכתב שהוצג על ידו, אך לא מצאתי, כי בהחלטתו של בית משפט קמא נפלה שגיאה המחייבת את התערבותי. מעיניו של בית המשפט לא נעלמה העובדה כי בעדותו בבית המשפט חזר האני לגרסתו המקורית, לפיה נפגע המנוח כתוצאה מתאונת דרכים, אולם בצדק סבר השופט המלומד, כי מכך בלבד אין להסיק על כרסום שחל בגרסת המשיבה. העובדה שלהאני היו גרסאות סותרות, הייתה ידועה מתחילת הדרך, וחרף זאת נמצא כי יש בסיס למעצר העורר עד תום ההליכים, הואיל ובידי המשיבה מצויות ראיות משלימות השוללות את גרסת "התאונה". כך או כך, ההכרעה בשאלה איזו מבין גרסאותיו של האני ראויה לאמון, הוא עניין עליו ייתן בית המשפט המוסמך את דעתו במסגרת הכרעת הדין, וזו אינה מלאכתו של השופט הדן בשאלת המעצר.

מכאן מסקנתי, שהתשתית אשר שימשה בסיס למעצרו של העורר, נותרה על כנה ולא חל בה שינוי המצדיק עיון חוזר בשאלת המעצר, ומכאן דעתי שדינו של הערר להידחות, וכך אני עושה.