בש"פ 7575/97 מדינת ישראל נ. אהרון חסין

1.אהרן חסין, המשיב בערר זה, עומד לדין באשמת רצח בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.פ.ח. 3028/97). בית המשפט החליט לשחרר אותו מן המעצר. בקשת המדינה לעיון חוזר בהחלטה זאת נדחתה. המדינה עוררת ומבקשת כי המשיב, המשוחרר מן המעצר זה חצי שנה לערך, ישוב ויעצר עד תום ההליכים במשפטו.

2.לפי כתב האישום, המשיב היה חבר בשותפות עסקית, שהוקמה בשנת 1995 והתפרקה לאחר חודשים אחדים. בין השותפים נותרה מחלוקת כספית. אדם מבחוץ, בשם דני אדרי, "נכנס לתמונה" בתפקיד של "בורר". הוא דרש כספים מן השותפים ובהם המשיב. המשיב שילם לאדרי סך 47,500 ש"ח בצ'קים אחדים, ואדרי תבע מן המשיב סכום נוסף. המשיב, לפי כתב האישום, "חש כי נסחט" על ידי אדרי.

ביום 20.2.97 תבע אדרי מן המשיב סכום של 2,500 ש"ח. אותו יום התקיימו שיחות טלפון אחדות בין המשיב לבין אדרי, שהיה בביתו בחולון. זמן מה לאחר השעה 23:00 הגיעה אל אדרי, בהיותו בביתו, שיחת טלפון. לאחר שיחה קצרה יצא אדרי מביתו. מיד בצאתו מביתו נורה אדרי ונהרג. בכתב האישום נאמר כי שיחת הטלפון האחרונה יצאה מן המשיב, שהיה סמוך לביתו של אדרי, כי אדרי יצא מביתו, בעקבות אותה שיחה, כדי להיפגש עם המשיב, וכי המשיב הוא שירה באדרי בכוונה לגרום למותו.

3.המשיב נעצר כחשוד ברצח אדרי. לאחר שהוגש נגדו כתב אישום באשמת רצח, נענה בית המשפט המחוזי (השופטת מ' סוקולוב) לבקשת המדינה, והחליט לעצור את המשיב עד תום ההליכים במשפטו. המשיב הגיש ערר לבית המשפט העליון. בית המשפט (השופטת ד' דורנר) בדק את הראיות נגד המשיב. ואלה הן, כפי שנקבע על ידי בית המשפט, הראיות העיקריות.

אדרי, שהיה בעל עבר פלילי, שימש כ"גובה חובות" של אחד השותפים. הוא תבע וקיבל כספים מן המשיב. ביום הרצח התקשר המשיב פעמים אחדות אל ביתו של אדרי. אשתו של אדרי ענתה לטלפון, המשיב הזדהה לפניה בשמו, והיא העבירה את השיחות אל אדרי. בשיחת הטלפון האחרונה, זמן מה לאחר השעה 23:00 (להלן - השיחה הלילית), לא הזדהה הדובר בפני אשתו של אדרי.

זמן קצר לאחר הרצח, כאשר אשתו של אדרי נחקרה במשטרה, היא אמרה כי הקול הדובר בשיחה הלילית לא היה מוכר לה כלל. אולם, בהודעה נוספת למשטרה, זמן מה לאחר מכן, אמרה כי היא בטוחה שהמשיב, שאותו יום כבר התקשר פעמים אחדות קודם לכן, היה הדובר גם בשיחה הלילית.

בחקירת המשטרה התברר, לאחר מכן, כי השיחה הלילית בוצעה בקו טלפון נייד (פלא-פון) של המשיב. לקו זה היו מחוברים שני מכשירים של המשיב: האחד הותקן במכונית המשיב והשני היה נייד. משמע, השיחה הלילית יצאה מאחד המכשירים האלה.

למחרת הרצח עצרה המשטרה את מכונית המשיב. במכונית נהג אדם בשם יעקב הרוש. במכונית נמצא כובע ועליו שרידי ירי המתאימים לסוג הכדורים שפגעו באדרי. הרוש נעצר כחשוד ברצח אדרי.

יום לאחר מכן נעצר גם המשיב כשהוא נוהג במכונית של הרוש. לאחר מכן התברר, מתוך פלט שיחות של חברת פלאפון, כי המשיב שוחח מתוך טלפון זה עם ביתו סמוך לחצות ביום הרצח.

בחקירתו על ידי המשטרה הכחיש המשיב את האשמה, וטען כאליבי כי בשעת הרצח היה בדרכו מתל-אביב צפונה אל חיפה. אך סירב למסור גירסה מלאה, אלא בחר בזכות השתיקה.

עם זאת, מתוך תשאולים, שאחר כך נרשמו במזכרים, סיפר המשיב כי החליף את מכוניתו, שפנסה נפגע, במכונית חברו, הרוש. ההחלפה בוצעה, לדבריו, בשעות אחר הצהרים של יום הרצח.

אם כך, בשעת השיחה הלילית, המכונית לא היתה ברשותו, אלא ברשותו של הרוש. ואם כך, מתחזק החשד כי הרוש, ולא המשיב, הוא שרצח את אדרי.

הרוש אמר אף הוא, בחקירתו, כי החליף את מכוניתו במכונית המשיב, אם כי, לדבריו, ההחלפה בוצעה בשעות הבוקר של יום הרצח. הרוש, שהיה עצור במשך חודש ימים, בחשד שהיה מעורב ברצח של אדרי, שוחרר מן המעצר. מסתבר כי אין ראיות נגדו ושוב אין הוא חשוד ברצח.

אם כך, החשד כי הרצח בוצע על ידי המשיב מתחזק.

ראיות אלה נגד המשיב, ועוד ראיות בעלות חשיבות משנית, שכנעו את בית המשפט המחוזי כי יש ראיות לכאורה נגד המשיב, המצדיקות את מעצרו עד תום ההליכים. אך בערר החליט בית משפט זה (השופטת ד' דורנר) כי הראיות הקיימות נגד המשיב אינן מגיעות כדי ראיות לכאורה המקימות עילת מעצר. בית המשפט הצביע על חולשת הראיות בעיקר בשני עניינים. ראשית, בעניין השיחה הלילית, אשתו של אדרי אמרה, בהודעה הראשונה, כי היא לא הכירה את קול הדובר. שנית, בעניין החלפת המכוניות, אין ראיה לכך שמכונית המשיב היתה ברשותו של המשיב (ולא ברשותו של הרוש) בזמן הרצח. לכן החליט בית המשפט (ביום 27.7.97) כי אין בסיס מספיק בראיות כדי להחזיק את המשיב במעצר, והוא ציווה לשחרר את המשיב מן המעצר בערבות ובתנאים מגבילים.

4.חודשים אחדים לאחר מכן פנתה המדינה אל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו וביקשה עיון חוזר בהחלטה לשחרר את המשיב מן המעצר. העילה לבקשה זאת היתה ראיה חדשה. ומהי הראיה? הראיה היא שיחות מוקלטות בין סוכן סמוי של המשטרה לבין הרוש ובין הסוכן לבין אחד בשם יעקב שעשוע. הרוש ושעשוע נעצרו בחשד למעורבות בפרשה אחרת של רצח וסחר בסמים. במהלך מעצרם, בחודש מרץ 1997, שוחחו עם אותו סוכן סמוי, בין היתר בנוגע להחלפת המכוניות בפרשת הרצח של אדרי, והשיחות הוקלטו על ידי הסוכן. אולם, כיוון שפרקליטות המדינה חששה לחשוף את הסוכן בעודו פעיל, לא הציגה המדינה את השיחות המוקלטות כראיה נגד המשיב, לא כאשר ביקשה לראשונה את מעצרו עד תום ההליכים ואף לא לאחר מכן, כאשר המשיב ערר לבית משפט זה על ההחלטה לעוצרו עד תום ההליכים. אך בנובמבר 1997 נחשף אותו סוכן, ולפיכך פנתה המדינה בדצמבר 1997 אל בית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בהחלטה לשחרר את המשיב מן המעצר. לטענתה, השיחות המוקלטות עם הסוכן מחזקות את הראיות נגד המשיב, באשר ניתן ללמוד מהן כי המכוניות הוחלפו בין המשיב לבין הרוש רק אחרי הרצח. אם אמנם כך, טוענת המדינה, מתחזקות מאד הראיות נגד המשיב, עד כדי כך שכיום יש בהן משום ראיות לכאורה לביסוס האישום נגד המשיב.

5.בית המשפט המחוזי (השופט א' בייזר) עיין בראיה החדשה והגיע למסקנה כי "אכן היא מחזקת במידת מה את חומר הראיות הקיים נגד המשיב וניתן אולי לומר שיש 'ראיות לכאורה'." עם זאת סבר בית המשפט כי המדינה יכלה להציג את הראיה החדשה כבר בעת הדיון הראשון בבקשה לעצור את המשיב, ולו רק באמצעות תעודת חסיון שתמנע חשיפת הסוכן. מכיוון שהדבר לא נעשה, שוב אין אפשרות להציג ראיה זאת במסגרת בקשה לעיון חוזר בהחלטה, כאשר המשיב משוחרר מן המעצר כבר חודשים אחדים. לכן החליט בית המשפט (ביום 21.12.97) לדחות את הבקשה. על החלטה זאת הוגש הערר שבפני.

6.בין הצדדים לערר נטושה מחלוקת בשאלות אחדות. בעיקר נטושה המחלוקת בשאלה אם המדינה רשאית להגיש עכשיו את הראיה החדשה, לאחר שנמנעה מלהגישה במשך חודשים אחדים, וכן בשאלה אם הראיה החדשה מכריעה את הכף, באופן שכעת קיימות ראיות לכאורה המהוות עילת מעצר.

איני רואה צורך להכריע במחלוקת זאת. אני מוכן להניח, לטובת המדינה, כי אין היא מנועה מלהגיש עכשיו את הראיה החדשה, וכי הראיה החדשה, כשהיא מצטרפת אל הראיות הקודמות, אכן יוצרת ראיות לכאורה נגד המשיב. אולם הנחות אלה אינן מספיקות כדי להורות על מעצר המשיב. לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן - החוק), לא קמה עילת מעצר נגד נאשם שיש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, אלא אם נתקיים גם אחד התנאים מאלה:

א.קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם מן המעצר יביא לשיבוש הליכי המשפט או להתחמקות מהליכי השפיטה או מביצוע העונש; או ב) קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם מן המעצר יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה. אכן, הסעיף מוסיף כי אם הנאשם נאשם בעבירה שדינה מאסר עולם, כמו רצח, קמה חזקת המסוכנות, כלומר, חזקה שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה, לפי העניין. אך אין זו אלא חזקה. אמנם חזקת המסוכנות באישור של רצח היא בדרך כלל בעלת עוצמה רבה. אולם, גם לפי החוק וגם לפי ההגיון, עדיין ניתן להפריך אותה. אפשר שגירסת הנאשם תפריך אותה ואפשר גם שנסיבות המקרה יפריכו אותה.

מכאן השאלה, בהנחה שכעת קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה נגד המשיב, אם התקיים גם התנאי הנוסף הנדרש כדי להקים עילת מעצר.

7.אשר לחשש מפני הימלטות מן הדין, המדינה טוענת באופן כללי, ללא כל תימוכין בראיות או בנסיבות, כי עצם העונש הצפוי למשיב, אם יורשע בדין, מעורר חשש כי ינסה להימלט מן הדין. טענה זאת שקולה כנגד טענה שנאשם ברצח אינו יכול, בגלל מהות האישום, להשתחרר מן המעצר. אולם טענה זאת אינה מתיישבת עם החוק. סעיף 21 לחוק, הקובע כי אישום בעבירה שדינה מאסר עולם יוצר חזקה של מסוכנות, אינו קובע כי אישום כזה יוצר גם חזקה של חשש מפני הימלטות מן הדין. לא זו בלבד. מתוך סעיף זה עולה בבירור כי גם נאשם ברצח עשוי להשתחרר מן המעצר אם הצליח להפריך את חזקת המסוכנות. לכן אין די בטענה סתמית מצד המדינה, כי בשל העונש הכבד לו צפוי המשיב אם יורשע בדין, אין הוא יכול להשתחרר מן המעצר.

במקרה זה, המשיב משוחרר מן המעצר זה חצי שנה לערך. אין ראיה על נסיון של המשיב להימלט מן הדין. הוא מקפיד להתייצב לכל הדיונים המשפטיים כנדרש, לרבות הדיון בערר זה. ועל פי ההחלטה של בית משפט זה, לפני כחצי שנה, שחרורו הותנה, בין השאר, בהפקדת ערבות בסכום גבוה, צו איסור יציאה מן הארץ והפקדת דרכונו במשטרה.

8.אשר לחשש מפני שיבוש הליכי משפט, המדינה טוענת כי החלפת המכוניות בין המשיב לבין הרוש לא נועדה אלא לשבש את הליכי המשפט.

אולם, גם אם כך, לפי החוק השאלה היא, לא אם הנאשם ניסה לשבש את הליכי המשפט, אלא אם יש יסוד סביר לחשש כי שחרור הנאשם מן המעצר יביא לשיבוש הליכי המשפט. והנה המשיב משוחרר מן המעצר זה חצי שנה לערך, ואין ראיה כי במשך תקופה זאת ניסה המשיב לשבש את הליכי המשפט. בנסיבות המקרה קשה לתאר כיצד יוכל כעת לשבש הליכים אלה. אכן, המדינה אף אינה טוענת שכיום קיים יסוד סביר לחשש מפני שיבוש הליכי המשפט.

9.לא נותרה אלא שאלת המסוכנות של המשיב אם יישאר משוחרר מן המעצר. לעניין המסוכנות יש לציין, קודם כל, כי המשיב, כבן 48 שנים, הינו איש עסקים ללא כל עבר פלילי. האישום המיוחס למשיב נובע, לפי כתב האישום, מן ההסתבכות של המשיב בסכסוך כספי עקב שותפות עסקית שכשלה, והובילה לסחיטה כספית על ידי אדרי. לעתים, הנסיבות של ביצוע עבירה, הן כשלעצמן, מעידות על חשש שהנאשם יחזור ויבצע עבירות מאותו סוג. האם חשש כזה קיים כאן? אמנם החוק פוטר את המדינה מלהוכיח חשש כזה, שכן הוא יוצר חזקה של מסוכנות. אולם האם נסיבות המקרה אינן מפריכות חשש זה?

בהעדר ראיות לכאן או לכאן, התשובה יכולה להינתן רק על דרך ההשערה, ולכן היא קשה. עם זאת, שומה על בית המשפט לתת תשובה, ולו על דרך ההשערה, כשהוא שוקל את כל נסיבות המקרה.

ראשית, יש משקל לעובדה כי המדינה נמנעה מלהציג בפני בית המשפט את הראיה החדשה, שהיתה מצוייה בידיה מאז מרץ 1997, אף שביולי 1997 החליט בית משפט זה לשחרר המשיב מן המעצר כיוון שהמסכת של ראיות לכאורה לא הושלמה, ולמרות שלדעת המדינה די בראיה החדשה כדי להשלים את מסכת הראיות ולהצדיק את מעצר המשיב. כתוצאה מתהלך המשיב חופשי לנפשו זה חצי שנה. האם אין בכך כדי ללמד כי לדעת המדינה הסכנה הצפויה מן המשיב, בהיותו משוחרר, אינה גדולה במיוחד? בהקשר דומה אמר בית משפט זה (השופט א' וינוגרד) בבש"פ 364/78 שריקי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם) כך:

"ב"כ המדינה גב' ברזילי הסבירה את עובדת מעצרו של העורר רק בספטמבר 1987, על אף שהמידע נשוא האישום היה בידי המשטרה כבר בראשית מרץ 1987, בצורך שלא לחשוף סוכן משטרה סמוי - יעקב גניש - לפני הזמן. צורך זה הוא בהחלט מובן מעצם הפעלתם של סוכנים והצורך להימנע מחשיפתם בטרם עת. אך עובדה זו לא יתכן שלא יהא לה משקל כלשהו בשאלת מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט צריך במקרה כזה לשאול את עצמו את השאלה: אם ניתן היה להשאיר את העורר הזה חופשי לנפשו ששה חודשים - מיום שנודע למשטרה על העבירה המיוחסת לו - ועד למעצרו, האם אין ללמוד מכך שהסכנה בהיותו חופשי אינה חמורה מדי, שהרי אין להניח שהמשטרה תסכן את הציבור אפילו במחיר חשיפתו של הסוכן. זהו שיקול שיש לשקלו עם השיקולים האחרים בעד ונגד מעצר עד תום ההליכים".

שיקול נוסף, הנובע מהחלטת המדינה שלא להציג את הראיה החדשה אלא רק לאחר שסוכן המשטרה נחשף ממילא, היא העובדה שהמשיב מתהלך חופשי זה חצי שנה. על שיקול זה אמר בית המשפט (השופט ג' בך) בבש"פ 2611/91 מדינת ישראל נ' שם טוב , פ"ד מה(3) 645, 649:

"הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט יצווה על החזרת נאשם ששוחרר למעצר רק בהיסוס רב ובמקרים חריגים".

השוו בג"ץ 4315/95 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים של גוש הצפון , פ"ד מט(5) 514; בג"ץ 1913/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים של גוש מרכז (לא פורסם).

ככל שמתארכת התקופה בה הנאשם משוחרר מן המעצר, כך יגדל ההיסוס של בית המשפט, לפני שהוא מצווה להחזיר את הנאשם למעצר. במקרה זה, המשיב משוחרר מן המעצר כבר תקופה ארוכה. זאת ועוד. משפטו של המשיב יתחיל בקרוב: הוא קבוע לשמיעת ראיות בשבעה מועדים בחודש מרץ הקרוב. יש לקוות שניהול המשפט לא יתארך, ולכאורה אף אין סיבה שיתארך, ובית המשפט יחרוץ את דינו של המשיב בקרוב, לשבט או לחסד.

האם, בכל זאת, מן הדין הוא להחזיר את המשיב למעצר על יסוד חזקת המסוכנות? התלבטתי בשאלה, אך לבסוף הגעתי למסקנה כי בנסיבות המקרה, כפי שהן כיום, ניתן לומר כי חזקת המסוכנות הופרכה. אם כך, אין יסוד לבית המשפט להורות על מעצר המשיב.

ברור כי אם יחול שינוי בנסיבות, כגון שיקום יסוד סביר לחשש שהמשיב ינסה להימלט מן הדין, תוכל המדינה לחזור ולבקש עיון חוזר בהחלטה זאת.

לפיכך אני מחליט לדחות את הערר. המשיב יהיה משוחרר בתנאים שנקבעו בהחלטת השופטת דורנר ביום 27.7.97.