בש"פ 758/00 איאד עיאט נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין פלילי (ת"פ 1003/00) בעבירות של יבוא סם מסוכן, סחר בסם מסוכן, ניסיון להחזקת סם מסוכן, קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון ליבוא סם מסוכן וניסיון לסחר בסם מסוכן. על פי הנטען בכתב האישום פנה העורר לאחד - מוחמד פארס, אזרח לבנון, אשר עבד והתגורר בישראל (להלן: פארס) - וביקש ממנו לספק לו חצי קילו הרואין אשר אותו ייבא פארס מלבנון. פארס פנה לאחיו המתגורר בלבנון כדי שיעביר את הסם המבוקש. אחיו של פארס העביר לישראל את הסם באמצעות אדם נוסף. בהתאם לתוכנית נפגש פארס עם אותו אדם בחניית מלון "קיסר" בטבריה וקיבל את השקית עם החומר שנחזה לסם. בסוברו כי יש בשקית סם לקח פארס את השקית ונסע לאזור הכפר ג'לג'וליה בו מתגורר העורר. העורר קיבל מידיו את השקית, בדק את החומר וגילה כי אין בו סם, אלא חומר אחר. לפיכך שב העורר וביקש מפארס שייבא עבורו סם. פארס שב ופנה לאחיו וביקש ממנו כי יעביר לו סם. גם הפעם הועבר הסם על ידי אדם נוסף, ופארס שב ונפגש עמו בחניית מלון "קיסר" בטבריה. באותו מעמד קיבל פארס לידיו שקית ובה 408 גרם סם מסוג הרואין. פארס הכניס את השקית לתיקו, וזמן קצר לאחר מכן נתפס על ידי המשטרה.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית המשפט המחוזי (השופט ז' הווארי) בחן את קיומה של תשתית ראייתית: הראיה המרכזית נכללת בארבע הודעותיו של פארס במשטרה, זיהוי העורר במסדר תמונות שנערך לפארס, ועדותו של פארס בבית המשפט בעת דיון בבקשה להארכת מעצרו; מספר הפלאפון של העורר, שנמסר על ידי פארס למשטרה, ומועדי השיחות בין פארס לעורר כפי שהם עולים מתרשומת שיחות הטלפון; דו"ח עיקוב משטרתי המאמת את קבלת החומר הנחזה כסם על ידי פארס בחניית בית המלון בטבריה; דו"ח מעצרו של פארס בו מצוטט פארס כאומר כי הסמים מיועדים לעורר; וכן שתיקתו של העורר אשר נמנע מלמסור גרסה כלשהי במשטרה. בכל אלה מצא בית המשפט חיזוק לעדותו של פארס, לצורך הקמת התשתית הראייתית הנדרשת. בית המשפט המחוזי דחה את טענת העורר לפיה משלא נקבע סוג הסם, כמותו ומחירו, אפילו לפי דבריו של פארס, לא ניתן לדבר על קיומה של עסקה ביניהם. היעדר סיכום על סוג מסוים של סם, כאשר העורר קבע עם פארס כי ישלם לו לפי סוג הסם, אין בו כדי להחליש את הראיות לכאורה המסבכות את העורר. כן דחה בית המשפט את טענת העורר בדבר קיומן של סתירות מהותיות בהודעותיו השונות של פארס, בקובעו כי הסתירות הקיימות הן שוליות, ואין בהן בשלב זה כדי לכרסם בתשתית הראייתית. נוכח קיומה של תשתית ראייתית קמה חזקת מסוכנות. בית המשפט הוסיף ובחן אפשרות להסתפק בחלופת מעצר, אולם פסל אפשרות זאת הן לנוכח ההלכה כי אין משחררים לחלופת מעצר בעבירות של ייבוא וסחר בסמים מסוכנים בכמויות מסחריות, והן לנוכח התחמקותו מן המשטרה במשך כחודש ימים, עד שנעצר.

על ההחלטה של בית המשפט המחוזי הוגש הערר שלפני. בא-כוח העורר שב וטען להיעדרן של ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר. טענתו המרכזית היא כי גם מהודעותיו של פארס עולה כי העורר לא סיכם עמו על סוג מסוים של סם ועל מחיר מסוים. לטענתו, בשל היעדר המסוימות לא קיימת עסקה. כן טען לקיומן של סתירות מהותיות בין הודעותיו השונות של פארס אשר יש בהן כדי לכרסם בראיות. לבסוף טען בא-כוחו של העורר כי אם ייקבע שקיימת תשתית עובדתית, וקמה עילת מעצר, הרי ניתן להסתפק בחלופת מעצר בתנאים של מעצר בית מלא, על מנת להבטיח את מטרת המעצר. עוד ציין, כי לעורר אין עבר פלילי בעבירות סמים.

על אלה השיבה באת-כוח המדינה כי נגד העורר קיימת תשתית ראייתית מספקת. העורר מואשם בעבירות של ייבוא סמים מלבנון, וקשירת קשר לביצוע פשע כמבצע בצוותא עם פארס, ואין חשיבות לכך שלא סוכמו כל פרטי עסקת הסם בין העורר לבין פארס. זאת ועוד. הסיכום ביניהם היה מסוים במידה מספקת בנסיבות העניין. פארס, אשר היה חייב כסף לעורר נתבקש להביא סם מלבנון, וסוכם ביניהם כי בהתאם לסם והכמות שיביא, ישלם לו העורר. תשתית הראיות מקימה עילת מעצר. עילה נוספת מצויה, לדברי באת-כוח המשיבה, בחשש שהעורר ינסה להימלט מאימת הדין. זאת לאחר שהמשטרה חיפשה אחריו במשך כחודש ימים עד שנתפס בביתו. גם ביום מעצרו, כאשר הגיעה המשטרה לביתו, טענו הוריו כי אינו נמצא בבית, ורק בחיפוש שערכה המשטרה נמצא העורר בקומה העליונה של הבית. לכן נטען כי בנסיבות אלה אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

לאחר שקראתי את חומר הראיות באתי למסקנה כי צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו. העורר מואשם בסחר בסם ובייבוא סמים אשר נעשה בצוותא עם פארס. אין חולק כי נגד פארס קיימות ראיות לכאורה להוכחת אישום זה, ובהודעותיו של פארס, אשר נתמכות בתרשומת שיחות הטלפון בין העורר לפארס ובראיות נוספות, יש כדי לקשור גם את העורר לאותן עבירות. בנסיבות המקרה ברור, לפי הראיות לכאורה, כי העורר הוא שיזם את יבוא הסם ואת הסחר בו. התשתית הראייתית מקימה חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. ובית המשפט כבר אמר וחזר ואמר פעמים רבות כי בדרך כלל די באישום כזה, כשהוא נתמך על ידי ראיות לכאורה, כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים ולשלול חלופת מעצר, לרבות חלופה בדרך של מעצר בית. לא מצאתי בנסיבות המקרה טעם לסטות מן הכלל ולשחרר את העורר מן המעצר.

לפיכך אני דוחה את הערר.