בש"פ 7589/15 רפעת אלקאדי נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' אבו טהה ) במ"ת 8383-10-15 מיום 1.11.2015 אשר הורה לעצור את העוררים עד תום ההליכים נגדם.

1.

ביום 7.10.2015 הוגש כתב אישום נגד העוררים הנושא שני אישומים. האישום הראשון מייחס לעוררים ביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחיטה באיומים והתפרצות לבניין, ואילו האישום השני מייחס לעורר 2 בלבד עבירות של איומים והצתה. על פי עובדות כתב האישום העוררים הם אחים והועסקו בחברת האבטחה "כוח הדרום" (להלן: החברה ) שבבעלות דודם ג'ומעה אלקאדי (להלן: המתלונן ), אך בשלב כלשהו ביקשו העוררים להעניק שירותי שמירה במקום החברה ולקבל את התשלום ישירות לכיסם. העוררים פנו אל המתלונן וביקשו לקבל ממנו עבודות שמירה נוספות, אך הוא סרב לבקשתם והם הבטיחו לו כי למרות זאת ימשיכו לעבוד עבורו ולא יגרמו לו לנזק. ואולם, בסמוך ליום 7.9.2015 גרמו העוררים נזקים באתר בניה בבאר שבע עליו שמרו מטעם החברה (להלן: האתר ) וגנבו ממנו ציוד. ביום 7.9.2015 עדכן אחד מבעלי הציוד אותו השחיתו העוררים סימנטוב חלילי (להלן: חלילי ) את המתלונן בפריצה שאירעה באתר והמתלונן שלח אדם מטעמו לבדוק את העניין עם העוררים. סמוך לאחר מכן נכנס העורר 1 לאתר צעק, השתולל וניסה להכות את חלילי. במעמד זה אמר העורר 1 לחלילי כי הוא זה שפרץ לאתר, גנב ממנו טלוויזיה והשחית בו ציוד משום שהמתלונן לא נותן לו עבודות שמירה.

2.

בעקבות כך, על פי כתב האישום, החליט המתלונן כי העורר 1 לא יועסק יותר בשמירה ופנה לאדם אחר בשם נאיף נבארי (להלן: נאיף ) כדי שישמור באתר במקומו. עוד באותו היום הגיע נאיף לאתר, התקשר לעורר 1 ואמר לו כי הוא אמור להחליפו בשמירה שם. בעקבות זאת הגיע העורר 1 לאתר ודרש מנאיף שלא יתחיל לעבוד במקום בטענה כי הוא שייך לעוררים, ובהמשך היום נפגשו העוררים עם נאיף פעם נוספת ודרשו ממנו בתקיפות שלא להיכנס לאתר "שלהם". בשל חששו מהעוררים הודיע נאיף למתלונן כי לא ישמור באתר שכן העוררים נמצאים שם והוא אינו "רוצה בעיות". בערבו של אותו יום הגיעו העוררים ושניים נוספים שהיו רעולי פנים לביתו של המתלונן ודרשו מהשומר בכניסה לעזוב את המקום תוך שהעורר 2 מודיע לו כי הוא שומר מעתה על הבית וכי המתלונן לא יעזוב אותו ללא רשותו. השומר סירב לדרישת העוררים ואמר להם כי יתקשר למתלונן והעוררים עזבו את המקום כשהם נוהגים בפראות. סמוך לאחר מכן, התקשר העורר 2 למתלונן ואיים עליו.

3.

על פי עובדות האישום השני, ביום 9.9.2015 ירו אלמונים מתוך רכב לעבר ביתו של המתלונן ויומיים לאחר מכן, ביום 11.9.2015, נעצר העורר 1. מששמע העורר 2 על מעצרו של אחיו, התקשר למתלונן ואיים עליו כי ינקום בו בעקבות מעצרו של העורר 1 ויפגע בו ובבנו ולאחר מכן הגיע העורר 2 לאתר הצית מבנה משרדים ושתי מלגזות, ומשהחלו עובדים להיכנס למקום דרש מהם העורר 2 באיומים לצאת ולא להגיע לעבודה.

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המדינה לעצור את העוררים עד תום ההליכים נגדם, וביום 1.11.2015 קיבל בית המשפט קמא את הבקשה. בהחלטתו עמד בית המשפט קמא על כך שהתשתית הראייתית נגד העוררים מבוססת בעיקרה על הודעות המתלונן אשר מסר כי העוררים איימו עליו בטלפון ובביתו. גרסה זו, כך נקבע, מתיישבת לכאורה עם עדותו של חלילי אשר מסר כי העורר 1 גרם לנזקים באתר, צעק עליו, ניסה להכותו ואישר בפניו כי גנב מהאתר ציוד בשל כך שהמתלונן לא נתן לו שטחי שמירה. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי עדויותיהם של המתלונן וחלילי מתיישבות לכאורה עם הנאמר בשיחות טלפון שהוקלטו במסגרת האזנות הסתר שביצעה המשטרה ועם עדותו של השומר בביתו של המתלונן הקושרת לכאורה את העוררים לירי על ביתו של המתלונן ולאיומים עליו. חיזוק נוסף לראיות לכאורה נגד העוררים מצא בית המשפט קמא בכך שהעורר 2 אישר לכאורה בפני חוקריו כי הצית אש באתר ובכך שהעוררים שמרו בחקירותיהם על זכות השתיקה.

אשר להשגות שהעלו העוררים לגבי מהימנות העדים בתיק, קבע בית המשפט קמא כי דינן להתברר במסגרת ההליך העיקרי וכי לאחר בחינת הגרסאות של המעורבים בפרשה לא שוכנע שקיים כרסום של ממש בעוצמת הראיות לכאורה נגד העוררים. אשר לטענת האליבי שהעלה העורר 1 לפיה בעת הצתת האתר שהה בבית הוריו קבע בית המשפט קמא כי היא לא נתמכה בהודעותיהם של הורי העורר 1 ונסתרה בהודעות העדים האחרים. מטעמים אלו קבע בית המשפט קמא כי יש די ראיות לכאורה להורות על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. אשר לקיומה של עילת מעצר, קבע בית המשפט קמא כי העבירות המיוחסות לעוררים מצויות ברף הגבוה של המסוכנות ומקימות עילה למעצרם, וכי נוכח עברם הפלילי הלא מבוטל של העוררים לא מצא מקום לסטות מהכלל לפיו אין לשחרר לחלופת מעצר נאשמים אשר מיוחסות להם עבירות סחיטה באיומים. מטעמים אלה כולם הורה בית המשפט על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים.

5.

לטענת העוררים שגה בית המשפט עת הורה על מעצרם עד תום ההליכים בלא שנתן משקל ראוי לכרסום בראיות הקיים ביחס לשני האישומים. כמו כן טוענים העוררים כי שגה בית המשפט קמא משלא הורה על קבלת תסקיר מעצר בו תיבחן האפשרות לשחררם לחלופת מעצר. לגבי האישום הראשון טוענים העוררים כי מהאזנות הסתר שבוצעו למתלונן עולה שלא איימו עליו בשיחת הטלפון שנערכה לאחר שהעוררים הגיעו לביתו, עובדה המוכחשת על ידם אף היא. כמו כן טוענים העוררים כי בהודעתו הראשונה של חלילי במשטרה הוא מסר כי העוררים לא איימו עליו במישרין וכי לא חשד בהם בגניבת ציוד מהאתר. עוד טוענים העוררים כי עדותו של חלילי לפיה העורר 1 צעק עליו וניסה להכותו אינה מתיישבת עם עדותו של עד נוסף שנכח במקום ועם העובדה שעובדיו של חלילי לא טענו כי העוררים איימו עליהם. אשר לעדותו של נאיף טוענים העוררים כי לא ניתן ללמוד מדבריו כי מי מהם ניסה לאיים עליו, ולגבי השומר בכניסה לביתו של המתלונן טוענים העוררים כי מדובר בנער בן 15 שיש לו אינטרס לרצות את המתלונן שהוא גיסו. לגבי האישום השני המיוחס לעורר 2, הוא אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה בכל הנוגע לעבירת האיומים המיוחסת לו באישום זה אך טוען להיעדרן של ראיות לכאורה המבססות את מעורבותו בעבירת ההצתה. לטענת העורר 2 הראיה היחידה עליה התבסס בית המשפט קמא בקבעו כי יש די ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירת ההצתה היא מזכרו של השוטר אשת אייסה מיום 24.9.2015 ממנו עולה לכאורה כי התוודה בפניו כי הצית אש באתר. ואולם, כך טוען העורר 2, בית המשפט קמא לא נתן משקל לכך שאותו שוטר לא הזכיר זאת ולו במילה בשיחה נוספת שנערכה ביניהם מספר ימים לאחר מכן.

6.

המשיבה מצדה סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט קמא וטוענת כי בחינת מכלול הראיות בתיק מלמדת כי בדין הורה בית המשפט על מעצרם של העוררים. אשר לקיומה של עילת מעצר טוענת המדינה כי נוכח עברם הפלילי של העוררים וחששם של העדים בתיק מפניהם, כפי שעולה מתיק החקירה, אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא.

7.

הלכה פסוקה היא כי בבוא בית המשפט להכריע בבקשה למעצר של נאשם עד תום ההליכים, אין הוא נדרש לערוך ניתוח מקיף ומעמיק של הראיות לכאורה ואף לא להכריע במחלוקות עובדתיות או לקבוע קביעות מהימנות. מלאכה זו מסורה למותב הדן בהליך העיקרי. עם זאת, על בית המשפט להשתכנע כי אכן קיימות ראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעתו של הנאשם בעבירה המיוחסת לו (ראו: בש"פ 5324/15 לוז נ' מדינת ישראל , פסקה 12 וההפניות שם (16.8.2015)). אקדים ואומר בכל הזהירות המתבקשת בשלב זה, כי לא מצאתי מקום להתערב במסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא בדבר דיות הראיות לכאורה.

8.

מהודעות המתלונן עולה לכאורה כי סבל ממסכת הפחדות ואיומים מצד העוררים אשר כללה גניבת ציוד מהאתר והטלת מורא על עובדיו ולקוחותיו. גרסתו של המתלונן מצאה חיזוקים לכאורה הן בהודעותיו של חלילי והן בהאזנות הסתר. מהאזנות הסתר עולה לכאורה כי המתלונן קושר את העוררים למעשים המיוחסים להם בכתב האישום במהלך שיחות טלפון ספונטניות, ובצדק טענה המשיבה כי יש בכך משום חיזוק משמעותי לגרסתו (ראו, למשל: תקצירי שיחות מספר 417, 427, 448, 580, 602 מתוך האזנת סתר מס' 154419-2015 מיום 7.9.2015). ואילו חלילי מאשר לכאורה בהודעותיו את דבר הסכסוך בין המתלונן והעורר 1 ומוסר כי העורר 1 אישר בפניו כי בשל אותו סכסוך פרץ לאתר וגנב ממנו ציוד. כמו כן, מוסר חלילי כי העורר 1 צעק עליו וביקש להכותו לאחר שדיווח למתלונן על הגניבות באתר (ראו: הודעותיו של חלילי מימים 2.9.2015, 11.9.2015 ו- 29.9.2015, וכן עמ' 11-10 בתמלול חקירתו מיום 8.9.2015). יצוין כי להודעתו של חלילי יש תימוכין לכאורה בהאזנות הסתר ובהודעתו של עדאל אלסאנע (להלן: עאדל ) אשר נכח בעת התקרית בינו ובין העורר 1. הנ"ל הכחיש אמנם בהודעתו שהעורר 1 צעק על חלילי ואיים עליו אך דבריו אלה אינם מתיישבים לכאורה עם דברים שנשמע אומר בהאזנות הסתר (ראו: הודעתו של עדאל אלסאנע מיום 29.9.2015, ותקצירי שיחות מספר 439, 461 ו- 463 מתוך האזנת סתר מס' 154419-2015 מיום 7.9.2015). עוד יצוין בהקשר זה כי מתקציר שיחה 436 עולה לכאורה כי עאדל אמר למתלונן כי היה זה העורר 2 שצעק על חלילי ואמר לו כי הוא זה שאחראי לגניבות באתר. עם זאת, כשעומת עם דבריו בשיחה האמורה הבהיר עאדל כי היה זה העורר 1 שהתעמת עם חלילי בעניין הגניבות באתר (ראו: הודעתו של עאדל מיום 29.9.2015 בעמ' 4 ש' 120-110) והדברים מתיישבים לכאורה גם עם האמור בהודעותיו של חלילי ובתקציר שיחה 463.

9.

על איומיהם של העוררים ניתן ללמוד לכאורה גם מהודעתו של נאיף במשטרה מיום 29.9.2015 במהלכה מסר כי העוררים איימו עליו שלא יעבוד במקומם באתר (ראו: הודעתו מיום 29.9.2015). בנוסף, מתקציר השיחה בין השומר בכניסה לביתו של המתלונן ובין המתלונן מיום 7.9.2015, עולה לכאורה כי העוררים הגיעו לבית יחד עם שניים נוספים ואמרו לשומר כי הם שומרים כעת על הבית ואין לצאת ממנו אלא באישורם (2015-145519, שיחה מס' 576), וכך עולה לכאורה גם מתקצירי שיחות של המתלונן עם אשתו ואחיו של חלילי מאותו היום (ראו: שיחות מס' 585 ו- 602 מתוך האזנת סתר מס' 154419-2015). אמנם, בצדק טענו העוררים כי מתקציר אחת משיחות האיומים המיוחסת להם בכתב האישום עולה לכאורה כי לא אמרו למתלונן את שמיוחס להם בסעיף 12 בכתב האישום (שיחה מס' 611 מתוך האזנת סתר מס' 154419-2015). עם זאת אין בכך כדי לאיין, בשלב זה, את התשתית הראייתית המבססת לכאורה את המסקנה כי העוררים איימו על המתלונן בדרכים אחרות. כמו כן עולה משיחה זו לכאורה שהעוררים לא סתרו ב"זמן אמת" את העובדה שהיו קודם לכן בביתו של המתלונן, אף שעובדה זו מוכחשת על ידם.

10.

אשר לאישום השני אין חולק, כאמור, כי קיימות ראיות לכאורה בכל הנוגע לעבירת האיומים וזאת נוכח הדברים הנשמעים לכאורה בשיחת טלפון בין העורר 2 והמתלונן שהוקלטה במסגרת האזנות הסתר שנערכו בתיק (שיחה מס' 972 מתוך האזנת סתר מס' 154419-2015 מיום 11.9.2015). לעניין עבירת ההצתה, העורר 2 התוודה לכאורה בפני שוטר כי ביצע עבירה זו (ראו: מזכרו של רס"ל אשת אייסה מיום 24.9.2015) והעורר 2 אף אישר לכאורה בחקירתו כי אכן אמר את הדברים לשוטר (ראו: הודעתו של העורר 2 במשטרה מיום 1.10.2015, עמ' 2 ש' 26-11). דברים אלו סותרים לכאורה את גירסת העורר 2 בחקירותיו האחרות במשטרה בהן הכחיש את מעשה ההצתה (ראו: הודעתו מיום 24.9.2015, עמ' 6 ש' 163-157). בנוסף, העורר זוהה לכאורה על ידי אחד מעובדי האתר כמי שהיה במקום בזמן ההצתה ואיים על העובדים (ראו: תמלול חקירתו של איגור אלישייב מיום 11.9.2015). ראיות אלו מסבכות לכאורה את העורר 2 בעבירת ההצתה ודי בהן כדי לבסס את התשתית הראייתית הנדרשת בשלב המעצר.

11.

העבירות המיוחסות לעוררים מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית וחזקה זו לא נסתרה. כמו כן ובהינתן עבירות הסחיטה באיומים המיוחסות לעוררים קיים גם חשש מובנה לשיבוש מהלכי משפט אם ישוחררו. תמיכה לחשש זה ניתן למצוא, לכאורה, במקרה דנן נוכח האימה והפחד שאחזו בעדים, כפי העולה מתיק החקירה. סיכומם של דברים - אופי העבירות ומידת המסוכנות הנשקפת מן העוררים, בייחוד נוכח עברם הפלילי עליו עמד בית המשפט קמא, אינם מאפשרים את שחרורם לחלופת מעצר (להלכה לפיה ככלל אין לשחרר נאשמים בעבירות סחיטה באיומים לחלופת מעצר ראו גם בש"פ 4120/11 דדוש נ' מדינת ישראל , פסקה 14 (6.6.2011)).

אשר על כן, הערר נדחה.