בש"פ 7597/03 יוגב מרכנתי נ. מדינת ישראל

נגד העורר ושניים אחרים (להלן: בן שושן ו אלחמיד ) הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, המייחס להם עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ועבירה של סחר בסמים, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים [נוסח חדש], תשל"ג-1973. על-פי המפורט בכתב האישום, קשר העורר, יחד עם בן שושן, קשר לרכישת סם מסוכן מסוג קנאבוס מאלחמיד. לשם כך, הגיעו אלחמיד ואדם נוסף שזהותו אינה ידועה לפרדס בראשון לציון והורידו חמישה שקים שהכילו בסך הכל 56 ק"ג של קנאבוס. העורר ובן שושן הגיעו לפרדס לשם רכישת הסם, ושוטרים שהיו פרושים במקום הצליחו לתפוס ולעצור את בן שושן, אך האחרים נמלטו ונעצרו מאוחר יותר. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרם של השלושה עד תום ההליכים נגדם. בן שושן לא חלק על כך שיש ראיות לכאורה נגדו, והדיון בעניינו הופרד. באשר לעורר ואלחמיד, נעתר בית המשפט קמא (השופט ד"ר ע' מודריק ) לבקשת המדינה וציווה על מעצרם עד תום ההליכים. בהחלטת המעצר קבע השופט כי התביעה הציגה ראיות לכאורה נגד העורר ואלחמיד בעבירות המיוחסות להם. ביחס לעורר, קבע בית המשפט קמא, כי ישנן מספר ראיות המסבכות אותו בפרשת הסמים האמורה, והן: רכב האיביזה השייך לאמו והנמצא בשימושו אשר נתפס בפרדס, במקום בו נתפס הסם ונעצר בן שושן; העובדה כי פנו אל האדם שיצא מן האיביזה בשם "יוגי"; וכן כי תחת הכינוי "יוגי" במכשיר הטלפון של בן שושן נמצא מספר טלפון השייך לעורר. בית המשפט קמא קבע כי קיימת עילת מעצר שכן הראיות לכאורה קושרות את העורר לעסקת סם רחבת היקף ומתוחכמת, המעידה על מסוכנות שאין ניתן להתגבר עליה באמצעות חלופת מעצר.

על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש ערר זה. בא-כוח העורר טען כי אין ראיות לכאורה כנגד מרשו, וכי יש להבחין בינו ובין בן שושן ואלחמיד, אשר הם שערכו את עסקת המכר, ואילו העורר, לכל היותר, הצטרף אליהם לאחר שהעסקה כבר הושלמה. לחלופין, ביקש בא-כוח העורר כי נורה לערוך תסקיר מבחן, ולבקשה זו נעתרתי.

לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן, ותגובות הצדדים על התסקיר, החלטתי לדחות את הערר. לא ראיתי להתערב בקביעת בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, ונראה כי צדק בית המשפט כאשר קבע כי "מבחינת כללי ההסתברות לא יכול להיות שהצירוף של המכונית, מספר הטלפון והופעת 'יוגי' באותה מכונית בשטח בעת ההתרחשות יתקיים באדם אחר ששמו יוגב גם כן".

באשר לשחרורו לחלופת מעצר, עמדת שירות המבחן, כפי שפורטה בתסקיר היא כי קיים סיכון להישנות עבירות מצד העורר במידה וישוחרר למסגרת פתוחה ללא פיקוח יעיל וכי החלופה המוצעת בבית ההורים אינה מתאימה. לאור האמור בתסקיר, אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר בשלב זה. אם יחול שינוי בנסיבות הקשורות במעצרו של המשיב ותעלינה הצעות רציניות לחלופה, יוכל העורר לשוב ולפנות לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בבקשה לעיין מחדש במעצרו.

אשר על כן, הערר נדחה.