בש"פ 7614/99 מדינת ישראל נ. סילאוי סלים

המשיב עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בנצרת בעבירת רצח אחותו, ועם הגשת כתב-האישום הורה בית-משפט קמא, בהסכמת המשיב, על מעצרו עד-תום ההליכים. חלפו-עברו תשעה חודשים מאז הגשתו של כתב-האישום, ועתה מבקשת המדינה מעימי כי אאריך את מעצרו של המשיב ב90- ימים נוספים.

בטיעונו על-פה לפניי התנגד בא-כוח המשיב לבקשת המדינה, שלטענתו אין הצדק להיענות לה בנסיבות העניין. אפתח באומרי כי בנסיבות המיוחדות של העניין שלפנינו תמה אני על עמדתו זו של בא-כוח המשיב.

ומה הן אותן נסיבות? מסתבר, כי במהלכו של המשפט היו מגעים בין באי-כוח בעלי-הדין, ולסופם נעשה ביניהם הסדר טיעון כלהלן: המשיב יודה בעובדות האמורות בכתב-האישום; המדינה תסכים כי בנסיבות העניין יש להטיל על המשיב עונש מופחת; ייערך תסקיר מבחן; ועל המשיב ייגזר עונש בין 15 לבין 23 שנות מאסר. כך הוסכם וכך נעשה: המשיב הודה בעובדות האמורות בכתב-האישום; המשיב הורשע בעבירת רצח כאמור בכתב-האישום; בית-המשפט הורה על עריכת תסקיר שירות המבחן לגבי המשיב; ונקבע מועד לטיעון לעונש. על כל אלה יש להוסיף כי בית-המשפט ביטל, כמובן, מועד שנקבע לשמיעת הוכחות.

ביום שיועד לטיעון לעונש, ומשנשאל מה יש בפיו לומר, פרץ המשיב בגידופים כלפי סניגורו, והודיע כי לא הוא ביצע את העבירה. לסופו של אותו יום קבע בית-המשפט את המשך הדיון למתן גזר-דין.

ביום שנקבע לקריאת גזר-הדין, וקודם הקריאה, פנה סניגורו של המשיב לבית-המשפט וביקש להשתחרר מייצוג. טעם הדבר: המשיב אינו מסכים כי יוסיף וייצגו. לאחר חילופי דברים בין באי-כוח בעלי-הדין ובית-המשפט, החליט בית-המשפט לבטל את הכרעת הדין, להתיר למשיב לחזור בו מהודייתו, והכל לבקשתו של המשיב ובהסכמת המדינה.

ביני לביני, עברו תשעה חודשי-מעצר מאז הגשת כתב-האישום, ומכאן בקשת המדינה להאריך את המעצר ב90- יום נוספים.

על רקע דברים אלה כולם, תמהתי מה היה לה לסניגוריה שראתה להתנגד להארכת המעצר. תשעה חודשי-מעצר עברו וראיות לא נשמעו אך באשר נעשה הסדר טיעון; ובסופו של יום חזר בו המשיב מאותו הסדר. תשעה חודשים כמו הלכו לאיבוד, והאובדן יש לזוקפו כולו לחובת המשיב. יכולתי להבין טענה כי אין זה מן הראוי - גם בנסיבות העניין הספציפי - להחל את מניין תשעה החודשים מחדש; כי ראוי שהמשפט יסתיים בטרם יעברו תשעה חודשים נוספים. ואולם, לטעון כי אין להאריך כלל את המעצר, לחיקרה של טענה זו לא ירדתי.

מוסיף וטוען בא-כוחו של המשיב כי חומר הראיות הוא, בלשונו, "בעייתי": המשיב לא הועמד על זכותו שלא לדבר ושלא להשיב לשאלות; המנוחה היתה מסוכסכת עם אנשים רבים ואפשר איש אחר פגע בה; והרקע למעשה הוא רקע משפחתי ספציפי ואין נשקף סיכון מן המשיב. טענות אלו, גם אם יש בהן ממש - ולא אמרתי כן - המקום לטוענן אינו לפניי. הנחת היסוד לפנינו היא שנתקיימו כל התנאים המוקדמים למעצרו של המשיב עד תום ההליכים, שהרי לא הועלתה עד-כה כל טענה שהיא לשלילת מעצרו של המשיב. מקומן של טענות אלו שמנינו הינו לפני בית-משפט קמא - ובמסגרת 90 ימי המעצר שאני עומד להורות עליהם. בנסיבות העניין המיוחדות ניתן לראות בטענות הסניגור בקשה לעיון חוזר, ובית-משפט קמא ייתן דעתו לטענות שתיטענה לפניו, ויכריע כאשר יכריע. למותר לומר כי על הכרעת בית-משפט קמא תקום זכות ערר.

טענה אחת של בא-כוח המשיב ראויה לציון, והיא, כי לעת הזו לא נקבע למשפט אלא מועד שמיעה אחד (ליום 19.12.99), וזאת לאחר שנערכה ישיבת הקראה ביום 17.10.99 והמשיב כפר באשמה. אולם התביעה בחוכמתה כי-רבה הקדימה תרופה למכה, ומסתבר כי אתמול, ביום 2.11.99, הגישה לבית-המשפט בנצרת בקשה לעבות את לוח השמיעה. חזקה על בית-המשפט כי ייענה לבקשה זו, והרי גם טענה זו נענתה לגופה.

ולבסוף: תוך כדי הדיון לפניי, ולאחר שבא-כוח המשיב השלים את טיעוניו, הודיעני המשיב כי אין הוא מעוניין כי באי-כוחו הנוכחיים ימשיכו לייצגו במשפט. משביקשתי את הסברו לדבר ניענע המשיב בראשו אנה ואנה, הניף ידו אל-על בתנועה שכוונתה בלתי-ברורה והתיישב על מקומו. נושא זה של ייצוג הנאשם חייב להתברר לפני בית-משפט קמא - ובימים הקרובים ביותר - שהרי ענייננו במשפט רצח (נא ראו סעיף 15(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב1982-).

אני מחליט לקבל את בקשת המדינה ואני מורה על הארכת מעצרו של המשיב ב90- יום החל ביום 29.10.99 או עד תום ההליכים בת"פ 571/98 (מחוזי, נצרת), לפי המוקדם.

היום, כ"ד בחשוון התש"ס (3.11.99).

ש ו פ ט

761499a.doc