בש"פ 7628/02 אילן מויאל נ. מדינת ישראל

1.בית משפט השלום בבאר-שבע דחה את בקשתה של המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים, ותחת זאת הורה על שחרורו לחלופת מעצר. בית משפט המחוזי קיבל ערר שהגישה המשיבה וקבע, כי העורר ייעצר עד תום ההליכים. בערר שבפניי עתר העורר להחזיר על כנה את החלטתו של בית משפט השלום.

2.כנגד העורר הוגש כתב אישום, בו נטען כי בשתי הזדמנויות שונות מכר לסוכן משטרה סם מסוכן מסוג הירואין. האירוע הראשון התרחש בדימונה ביום 24.3.02. מדובר היה בסם במשקל 0.2406 גרם שנמכר תמורת 60 ש"ח. המקרה הנוסף אירע ביום 18.4.02, אף הוא בדימונה. משקלו של הסם במקרה זה היה 0.5487 גרם והתמורה - 110 ש"ח. בפני בית משפט השלום הונח תסקיר מעצר ובעקבותיו הוחלט, כאמור, לשחרר את העורר. נקבע, בין השאר, כי העורר ישהה בביתה של אחותו בנתניה. בית משפט המחוזי היה בדעה שונה מדעתו של בית משפט השלום. ההתייחסות השונה של בתי המשפט הייתה במיוחד בהקשר לשאלה האם העבר הפלילי הינו מכביד. בית משפט השלום סבר כי העבר איננו מכביד, בעוד שבית המשפט המחוזי היה בדעה אחרת.

מעיון בתדפיס מן המרשם הפלילי עולה, כי לחובתו של העורר רשומות עשר הרשעות בעבירות מסוגים שונים. בנוסף לכך, יש להזכיר הליך אחר שהתנהל נגד העורר. כוונתי להרשעתו בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירה של מתן אמצעים לביצוע פשע. מדובר בעבירה שארעה בשנת 2000, כאשר העורר נשפט בגינה בשנת 2001. באותו מקרה מדובר היה בפגיעה בסוכן משטרתי סמוי שהפליל את אחיו של העורר. באותו תיק הוטל על העורר מאסר על תנאי של 12 חודשים, שהינו בר הפעלה. לאור נתון זה, סבור אני, כי צדק בית המשפט המחוזי שקיבל את הערר של המשיבה וקבע כי אין זה מן הראוי לעשות שימוש בחלופת מעצר במקרה הנוכחי.

אי לכך, הערר נדחה.