בש"פ 7635/96 לשכת עורכי הדין בישראל נ. פריד גאנם, עו"ד

מתוקנת

1.לפני בקשה לדיון נוסף, המוגשת על ידי לשכת עורכי הדין בישראל והועד המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב, על פסק דינו של בית המשפט הגבוה לצדק בבג"צ 4330/93 ובג"צ 196/94, בו נקבעה בטלותו של כלל 27 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו- 1986 וזו לשונו של כלל 27:

"27. (א) לא יקבל עורך דין, ביודעין, ענין שהוא בטיפולו של עורך דין אחר אלא אם כן עורך הדין האחר הסכים לכך בכתב, ולא יסרב עורך הדין האחר ליתן הסכמתו כאמור אלא אם כן יש לו בקשר לאותו ענין תביעות או דרישות כספיות מאת הלקוח שעדיין לא נתמלאו, ואולם לא יסרב עורך הדין האחר ליתן הסכמתו אם התמלאו תנאים אלה:

(1) הלקוח נתן ערובה מתאימה, לדעת הועד המחוזי או מי שהועד המחוזי הסמיכו לכך, להבטחת הדרישות הכספיות של עורך הדין;

(2) הלקוח הסכים למסור את הנושא השנוי במחלוקת להכרעת הועד המחוזי או מי שהועד המחוזי הסמיכו לענין זה.

ב.התמלאו התנאים שבסעיף קטן (א)(1) ו- (2), יתן הועד המחוזי היתר לעורך הדין האחר לטפל בענינו של הלקוח."

2.פסק הדין המרכזי ניתן על ידי הנשיא (השופט ברק). הוא קבל את עמדת העותרים כי תכליתו של כלל 27 הנ"ל היא תכלית "אתית" ולא תכלית "כספית" משום שביסודו מונח הרצון לשמור על מערכת יחסים הוגנת וחברית בין חברי הלשכה. כלל זה עוסק אך ביחסים שבין עורכי הדין, בינם לבין עצמם, וענין שכר הטרחה מהווה רק "שסתום צדק" שנועד למנוע מקרים של פגיעה בלקוח, מתוך רצון לשמור על תקינות היחסים בין עורכי הדין. נוכח מסקנה זו נמנע הנשיא מלקבוע מסמרות בשאלת החוקיות של התכלית לו היתה זו קידום יכולתו של עורך הדין לגבות את שכר טרחתו. עם זאת נקבע שאין הכלל עומד במבחן המידתיות שהוא תנאי הכרחי לחוקיותה של חקיקת משנה. לענין זה נקבע כי הערך המרכזי בו פוגע כלל 27 הוא חופש העיסוק של עורך הדין "הנעבר" לייצג לקוח, זולת אם באה לכך הסכמתו של עורך הדין ה"קודם". כמו כן פגע הכלל האמור גם באוטונומיה של הרצון הפרטי של הלקוח לבחור לעצמו פרקליט אשר ייצגו בבית המשפט ולשכור לעצמו את שירותיו של עורך דין חדש, כאשר נתערער האימון בינו לבין פרקליטו הקודם; ובמקרה מסויים עשוי ישומו של הכלל לשלול מן הלקוח העסקתו של פרקליט כלשהו ולחייב אותו לקוח להופיע לפני בית המשפט כשהוא בלתי מיוצג. הנשיא סבר שעל מנת להבטיח קיומה של מערכת יחסים ראויה בין חברי הלשכה, מטרה העומדת ביסוד התכלית להתקנת הכלל, די בהטלת חובה על עורך הדין ה"נעבר" להודיע לעורך דינו הקודם של הלקוח כי הוא נבחר על ידו להמשיך בטיפול בענין בו טיפל בעבר עורך הדין האחר, והאמצעי הננקט בכלל 27 הוא מעבר למידה הדרושה להגשמת מטרה זו. עם זאת ציין הנשיא שיכול ועקרון המידתיות ישמר אף בנקיטת אמצעים אחרים זולת מתן ההודעה, שיש בהם להגשים את תכלית הכלל, אך אמצעים חלופיים אלה לא הוצגו לפני בית המשפט. לבסוף ציין הנשיא אף שניים אלה: א) במשפט המשווה לא נמצאה כל הוראה מקבילה לכלל 27 הנ"ל; ב) אין בפסק הדין כדי להכריע במישרין בתוקפם של כללים דומים - המצויים בדינים המתייחסים למקצועות חופשיים אחרים ו"העשוי(ים) להתבסס על תכלית שונה הפועלת בסביבה נורמטיבית שונה...".

השופטת שטרסברג כהן הסכימה לפסק דינו של הנשיא. אליבא דדעתה אין התכלית המגולמת בכלל 27 "אתית" בלבד משום שהכלל עוסק הלכה למעשה בהבטחת שכרו של עורך הדין, באופן שהאמצעי הפך לתכלית. השופטת שטרסברג כהן הדגישה שהכלל מטיל חובות על הלקוח שאיננו נמנה על עורכי הדין החייבים בכללי האתיקה; הוא מכפיף את הלקוח לבוררות חובה ויוצר מצב של חסימת הדרך לבית המשפט בפני הלקוח, הסדר העלול להחשב נוגד את טובת הציבור; קיצורו של דבר: כלל 27 אינו מצליח להגשים את המטרה של קביעת נורמות ראויות בין עורכי הדין לבין עצמם מבלי לפגוע בזכויותיו של הלקוח ובזכותו של עורך הדין ה"מעביר" לגבות בדרך לגיטימית את שכר טרחתו.

אף השופט בך הצטרף לפסק דינו של הנשיא. הוא הדגיש כי נטל השכנוע בדבר אי קיום המידתיות רובץ על הטוען טענה זו. רק אם נראה לבית המשפט בעליל, כי ההוראה הנדונה פוגעת בזכות בסיסית באופן דיספרופורציונאלי להשגת המטרה הראוייה יהיה מקום להכריז על בטלות ההוראה שבמחלוקת. במקרה דנן קבע השופט בך שנימוקי חבריו עומדים במבחן האמור.

3.העותרים טוענים לפני כי פסק הדין משנה מן היסוד את המצב המשפטי ששרר במשך עשרות שנים בישראל ועומד בסתירה להלכות המשפטיות שנפסקו בעבר בהתאם לכלל האמור. המדובר - כך נטען - בקביעה חדשנית שלה השפעה אפשרית גם על קבוצה שלמה של מקצועות חופשיים אחרים זולת עורכי הדין. תוצאת פסק הדין "נתנ(ה) למעשה גושפנקא להפרה חד צדדית של תנאי ההתקשרות" בין הלקוח לבין עורך הדין הקודם. פסק הדין קבע הלכה המעמידה את תועלתו האישית של כל עורך דין מעל לכללי האתיקה "תוך התעלמות מכך שחוקי הג'ונגל אינם בהכרח כללי ההתנהגות הטובים ביותר...". עוד נטען שההלכה שנקבעה גורמת לפגיעה בחירות העיסוק של "חברי האיגוד" הנוגע בדבר והיא מתעלמת מהצורך לקיים שיתוף פעולה בין עורך הדין ה"קודם" ועורך הדין ה"חדש", באופן שעניינו של הלקוח לא יפגע עקב העברת היצוג. עוד טענו העותרים שההלכה החדשה תביא ליקור שירותי עורכי הדין, שירצו לקבל מלקוחותיהם מראש ערובה שתבטיח לראשונים ששכרם ישולם, והצורך לפנות לבית המשפט במקום לבוררות בתביעות לתשלום שכר טרחה עלול לפגוע בחסיון המקצועי אותו חייב עורך הדין ללקוחו.

4.מכח סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד- 1984 רשאים הנשיא, או שופט אחר שיקבע לכך, להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון "עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש לדעתם, מקום לדיון נוסף". איני מסכים עם טענות העותרים שההלכה נשוא בקשה זו עומדת בסתירה להלכה קודמת; אמת, נכון הדבר שבעבר נדון כלל 27 בפסיקתו של בית משפט זה (למשל: על"ע 3/86 פ"ד מ(4) 97), אך מעולם לא הועמדה להכרעה שאלת חוקיותו. בית משפט זה ציין שאין בהילכתו כדי להכריע במישרין בתוקפם של כללים דומים המצויים לענין במקצועות חפשיים אחרים ועם זאת מסכים אני עם העותרים שמדובר בהלכה חשובה וחדשה; החידוש אינו נוגע להפעלת כלל המידתיות, המעוגן היטב בפסיקתנו, אלא לישומו על כלל 27 והחשיבות של ההלכה האמורה נובעת מהחלתו הרחבה על יחסי הלקוח ועורך דינו.

5.חשיבות ההלכה או חידושה הם תנאי הכרחי להיעתרות לבקשה לדיון נוסף, אך אינם תנאי מספיק. אם נתקיים אחד מתנאים אלה או שניהם, שומה עלי לשקול גם מה הוא הסיכוי שההלכה תיהפך על פיה בדיון הנוסף: ד"נ 2/60 פ"ד יד 523. הגעתי לכלל המסקנה שסיכוי זה הוא מבוטל. לא מצאתי ממש בטענה שההלכה שנקבעה מצדיקה הפרה חד צדדית של תנאי ההתקשרות בין הלקוח ועורך דינו, שכן זכותו של האחרון שמורה לו לתבוע את הלקוח בבית המשפט ובית המשפט העליון לא נעל את השער לפני המועצה הארצית להתקין כללים אחרים, במקום כלל 27, שיהיה בהם כדי לשמר את זכויותיו של הלקוח מבלי לפגוע בכללי המידתיות והוא - כדי למנוע תופעה אפשרית, עליה רומזים העותרים, של "חטיפת לקוחות". בצד הפגיעה בחופש העיסוק של עורך הדין הביא בית המשפט בחשבון את הפגיעה החמורה בזכויות הלקוח, שזכותו לגישה חפשית לבית המשפט הוגבלה בפורום אליו הוא רשאי לפנות ובהמצאת ערובות למיניהן; ראה לאחרונה בענין זה: ע"א 3115/93 (טרם פורסם). בין אם נתייחס להגבלה זו כהעדר מידתיות "פנימית" בגדר התכלית ה"אתית" של הכלל, כמו שקבע הנשיא, ובין אם נתייחס אליה כפגיעה "חיצונית" בלקוח, שמרות כללי לשכת עורכי הדין אינה חלה עליו, כמו שקבעה השופטת שטרסברג כהן, אין ספק בדבר שההלכה שנפסקה מבוססת היא כיאות והשיקולים הנוספים שהעותרים הביאו לפנינו לסתור, אפילו היה בהם ממש, אין בהם כדי לאזן את הפגיעה האמורה.

בהעדר סיכוי של ממש לשנות את הילכת בג"צ 4330/93 ו- 196/94 אם איעתר לבקשה, דינה של בקשה זו להידחות והיא נדחית.

העותרים ישלמו למשיבים מס' 1-4 שכ"ט עו"ד 10,000.- ש"ח.