בש"פ 7640/19פלוני נ. פלוני

הודעה לפי סעיף 7א(ב) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (להלן: חוק כפיית ציות או החוק ) על החלטת בית הדין השרעי בנצרת (להלן: בית הדין ) מיום 16.11.2019 אשר הטיל על המשיב בתיק 1170/2019 (להלן: המשיב ) קנס כספי.

1.

ההליך דנן עניינו בבקשת המבקשת בתיק 1170/2019 (להלן: המבקשת ) כי יש להורות למשיב לקיים את פסק דינו של בית הדין מיום 8.11.2018 ולאפשר את קיומם של זמני שהות שלה עם נכדיה (להלן: פסק הדין ). ביום 16.11.2019, ולאחר שניתנו למשיב מספר הזדמנויות לקיים את פסק הדין ואף ננקטו נגדו צעדים בגין הפרתו, הורה בית הדין מכוח סעיף 7א(א) לחוק כפיית ציות כי המשיב ישלם 1,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה עבור כל פעם שימנע את קיומם התקין של זמני השהות. בנוסף, חייב בית הדין את המשיב בתשלום 23,000 ש"ח בגין הפרות עבר של פסק הדין וכן בתשלום 2,000 ש"ח נוספים עבור כל הפרה עתידית אשר כפי שנקבע, ישולמו שניהם לזכות המבקשת עצמה. לבסוף, חויב המשיב בהוצאות המשפט של המבקשת ושכר טרחת עו"ד בסכום של 3,000 ש"ח.

2.

ההחלטה הנ"ל הועברה לעיוני בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות והצדדים התבקשו להגיש את עמדתם בנוגע אליה. טענתו העיקרית של המשיב היא כי חוק כפיית ציות אינו מקנה לבית הדין סמכות להטיל קנסות שישולמו לטובת מי מהצדדים ועל כן דינם של החיובים אותם עליו לשלם למבקשת בגין אי קיום זמני השהות דינם להתבטל. כמו כן, המשיב מבקש לבטל את החיוב שהושת עליו לטובת אוצר המדינה ולמצער להקטינו, שכן לטענתו הכספים משמשים אותו בהוצאות לטובת הילדים. זאת, בפרט לנוכח הבהרתו כי כיום הוא מכבד את החלטות בית הדין ומקיים את חלקו באשר לזמני השהות.

המבקשת מנגד מבקשת לאשר את החלטת בית הדין על כל חלקיה וטוענת כי ככל שהמשיב מעוניין להשיג על החיובים שהטיל עליו בית הדין עליו למצות תחילה את מסלולי הערעור הקבועים לכך בדין.

3.

היועץ המשפטי לשיפוט השרעי (להלן: היועץ ) ביקש לאשר את החלטת בית הדין ככל היא נוגעת לקנס שהוטל על המשיב בסכום של 1,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה בגין כל הפרה עתידית של זמני השהות וציין כי מדובר בחיוב סביר אשר הוטל על המשיב כמוצא אחרון לאחר שניתנו לו מספר הזדמנויות לקיים את חובתו על פי דין. היועץ הוסיף והטעים כי התייחסותו אינה נוגעת ל"יתר החיובים שהוטלו על המשיב, שלא מכוח החוק".

4.

לאחר שעיינתי בהחלטת בית הדין ובעמדות הצדדים, מצאתי כי יש מקום להתערב בה באופן שרכיבי הקנס שהוטלו על המשיב לתשלום עבור המבקשת עצמה – יבוטלו .

כידוע, סעיף 7א(א) לחוק כפיית ציות מסמיך את בית הדין השרעי להטיל סנקציה בדמות קנס מכוח פקודת בזיון בית משפט (להלן: הפקודה ) ואולם כפי שנפסק " חיוב בקנס לפי הפקודה אינו נעשה לטובת בעל דין אלא לטובת המדינה" (בש"פ 3592/19

פלוני נ' פלונית , פסקה 4 (18.6.2019)). בענייננו ציין אמנם היועץ המשפטי לשיפוט השרעי כי החיובים לטובת המבקשת הוטלו שלא מכוח חוק כפיית ציות. עם זאת, עיון בהחלטת בית הדין מעלה כי רכיבי התשלום הנ"ל, בדומה לסכום שהוטל על המשיב לטובת אוצר המדינה בגין הפרה עתידית של זמני השהות, נפסקו "בגין ביזיון בית המשפט" ולנוכח אי ציות מצדו להחלטות בית הדין. על כן אין לראותם אלא כחלק מקנס שהוטל על המשיב מכוח חוק כפיית ציות. דברים אלה מתחזקים לנוכח העובדה כי סעיף 7א(א) לחוק הנ"ל הוא מקור החוק היחיד הנזכר בהחלטת בית הדין ואף היועץ המשפטי לשיפוט השרעי לא נקב בעוגן נורמטיבי אחר שמכוחו הוטלו לכאורה על המשיב החיובים הכספיים בגין אי ציות להחלטות בית הדין. בנסיבות אלו, אני סבורה כי בית הדין נפל לכלל טעות כשהורה כי חלק מכספי הקנס שהוטל על המשיב יועברו לפקודת המבקשת ועל כן הוראות אלו מתוך החלטת בית הדין דינן להתבטל.

5.

בכל הנוגע לקנס שהוטל על המשיב בסך 1,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה בגין כל הפרה עתידית של זמני השהות, לא ראיתי מקום לעשות שימוש בסמכות המסורה לי לפי סעיף 7א(ב) ולהתערב בהחלטת בית הדין. מההחלטה נושא ההליך דנן עולה כי זו ניתנה לאחר שהמשיב לא קיים באופן עקבי את המוטל עליו וזאת חרף העובדה כי ניתנו לו הזדמנויות חוזרות ונשנות לקיים את חיובו בהתאם לפסק הדין. בנסיבות אלו, מקובלת עלי עמדת היועץ המשפטי לשיפוט השרעי כי רכיב זה של הקנס שהוטל על המשיב הוא מידתי בנסיבות העניין, ואינו עולה כדי ענישתו של המשיב על התנהגותו בעבר.

סוף דבר, חיובו של המשיב בסכום של 23,000 ש"ח לטובת המבקשת וכן חיובו בתשלום 2,000 ש"ח למבקשת עבור כל הפרה עתידית של זמני השהות – בטלים. יתר רכיבי החלטת בית הדין השרעי מיום 16.11.2019 יוותרו על כנם.