בש"פ 766/99 מדינת ישראל נ. ולדימיר מרמן

ביום 6.4.98 הוגש נגד המשיב כתב אישום המונה שני אישומים. בגדר האישום הראשון הואשם המשיב בחבלה בכוונה מחמירה, בפציעה בנסיבות מחמירות ובהטרדת עד. על-פי הנטען באישום זה, דקר המשיב את המתלונן (בעליו של פאב) ועוד שלושה מעובדיו. את המתלונן דקר בבטנו, בגבו, במותנו ובידיו, וגרם לו לחבלות חמורות; ואילו את שלושת עובדיו, שנחלצו לעזרתו בשעת התקיפה, דקר בידיהם. הרקע לתקיפה האלימה היה, שהמתלונן ואחת מן העובדות בפאב מסרו עדויות מטעם התביעה בשני תיקים פליליים, בהם הועמדו מספר נאשמים לדין באשמה של סחיטת דמי חסות מן המתלונן. מן העובדה, שהמשיב בא חשבון עם המתלונן על כך שמסר עדויות מטעם התביעה במשפטיהם של הנאשמים הנ"ל, הסיק בית המשפט המחוזי, כי המשיב, אם ישוחרר ממעצרו, עלול לחזור ולהתנקם במתלוננים ולפגוע בהם. בגדר האישום השני יוחסה למשיב עבירה של החזקת סם מסוכן מסוג קנאבוס וכלים המשמשים לצריכת סם מסוכן. עם הגשת כתב האישום נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המדינה והורה לעצור את המשיב עד לתום בירור משפטו. בעוד המשפט מתברר והולך הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשות לעיון חוזר בעניין מעצרו. בית המשפט דחה בקשות אלה. משמלאו תשעה חודשים מיום הגשת כתב האישום ומשפטו של המשיב טרם הסתיים, ביקשה המדינה מבית-משפט זה להאריך את מעצרו של המשיב לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, בתשעים ימים נוספים. כבוד השופט אריאל, שבקשה זו באה לפניו, החליט להיעתר רק למקצת הבקשה והאריך את המעצר רק עד ליום 10.2.99. לעניין זה נאמר בהחלטתו:

"נראה לי שניתן יהא לסיים את המשפט עד 10.2.99, אם בית המשפט יקבע, בימים הקרובים, לפי בקשת הסניגורית וב"כ התביעה, מועדים נוספים לסיום המשפט".

לפניי עתה בקשת המדינה להאריך בשנית את מעצרו של המשיב לפי סעיף 62 לחוק. מן העיון בחומר שהמציאו הצדדים עולה, כי בית המשפט המחוזי אכן עשה מאמץ להועיד מספר ישיבות במטרה לסיים את המשפט בהקדם. אלא שהדבר לא עלה בידו, שכן רוב המועדים שהציע לבאי-כוח הצדדים לא התאימו ליומנה של הסניגורית. בפועל התקדם המשפט במידה מסוימת: בישיבת יום 25.1.99 הודיעה באת-כוח התביעה שהיא מוותרת על חלק מעדיה שלא התייצבו בבית המשפט במועד האמור, ובישיבת יום 2.2.99 מסר המשיב את עדותו. המשך הבירור נדחה עקב דרישת הסניגורית לזמן כעדי הגנה כמה מן העדים שהתביעה החליטה לוותר עליהם.

הגעתי לכלל מסקנה, כי מן הדין להיעתר לבקשת המדינה במובן זה, שמעצרו של המשיב יוארך עד תום תשעים ימים מיום מלאת תשעה חודשים לתחילת מעצרו. השיקולים שהצדיקו את מעצרו של המשיב מלכתחילה מחייבים גם את המשך מעצרו. המעשים שבעטיים הובא המשיב לדין, ושבית המשפט המחוזי קבע שיש להם תשתית ראייתית מספקת לכאורה, מעידים על המשיב, כי אם ישוחרר ממעצרו, קיים יסוד סביר לחשש שישוב ויפגע במתלוננים. אכן, יש להצטער על כך שמשפטו של המשיב מתארך מעבר למידה הראויה, ועל בית המשפט המחוזי לעשות מאמץ לסיימו בהקדם האפשרי.

הבקשה מתקבלת ומעצרו של המשיב מוארך בזה עד יום 5.4.99.