בש"פ 7667/05 עבאס אבו רמילה נ. מדינת ישראל

העורר, יחד עם אחר (להלן יכונו השניים יחד: הנאשמים ), עומד לדין בגין עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות לבניין מגורים בכוונה לבצע פשע, ושוד בנסיבות מחמירות. כתב האישום מתאר כיצד קשרו הנאשמים קשר עם אחד סרגיי לתקוף חלפן כספים ולשדוד אותו. בין יתר המעשים שעשו לקידום הקשר הם עקבו אחרי חלפן הכספים, אתרו את מקום מגוריו, פרצו לדירתו, ארבו לו בכניסה לבניין ובהגיעו - תקפו אותו ולקחו ממנו כסף ומסמכים.

בית המשפט המחוזי החליט לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו, אולם בית המשפט העליון (השופטת ע' ארבל) קיבל את עררו והורה על חלופת מעצר. בית המשפט העליון הבהיר כי קיימות ראיות לכאורה שדי בהן למעצר העורר עד לתום ההליכים, וכי מעשיו של העורר ונסיבות ביצוען מעידים על מסוכנותו לציבור. בית המשפט עמד גם על עברו הפלילי ועל עונשי המאסר המותנים שנגזרו עליו, שלא הרתיעו אותו לכאורה מלשוב ולבצע עבירות. מאידך גיסא, התחשב בית המשפט העליון בתסקיר המעצר החיובי שהוגש לגבי העורר, לפיו החלופה שהוצעה – שהות בבית אביו תחת פיקוחו של האב ושל הגיסה – "טובה והולמת את מצבו". בית המשפט ציין גם שאף כי המשיב מואשם בעבירה חמורה, הרי נסיבות ביצועה "אינן מהחמורות". לאור השיקולים כולן נמצא כי ניתן להפחית את המסוכנות במידה משמעותית ולהגשים את מטרת המעצר בחלופה. בית המשפט פסק אפוא כי העורר ישוחרר למעצר בית מלא בפיקוח אביו וגיסתו, זאת לאחר שבית המשפט המחוזי יבחן את החלופה לשביעות רצונו ויקבע את הערבויות הנחוצות.

בעקבות החלטת בית המשפט העליון, הורה בית המשפט המחוזי על שחרור העורר ממעצר בכפוף לתנאים כדלקמן: הפקדת 10,000 ש"ח בקופת בית המשפט; המצאת ערבות עצמית וכן ערבות צד ג' של האב והגיסה, על סך של 30,000 ש"ח כל אחת; מעצר בית בבית האב, כאשר העורר לא יצא מן הבית אלא על-מנת להתייצב בבית המשפט, או לפי הוראת בית המשפט, כאשר במקרה אחרון זה הוא ילווה על-ידי מי מהערבים ויודיע על כך למשטרה; עוד הורה בית המשפט לעורר להתייצב פעם בשבוע בתחנת המשטרה, ולהימנע מליצור קשר כלשהו עם מי מהמעורבים האחרים בפרשה. יציאתו של העורר מן הארץ עוכבה עד לסיום ההליכים.

כעבור כשלושה חודשים עתר העורר לעיון מחדש בהחלטה אחרונה זו של בית המשפט המחוזי. הוא ביקש לאפשר לו לעבוד אצל קבלן שישמש לו ערב. בית המשפט המחוזי קבע כי מתוך חקירתו של הערב התברר שהוא צפוי שלא להיות כל העת במקום עבודתו בעיר ירושלים; או אז הוצע שבאותם ימים ישוב העורר למעצר בית מלא. אלא שבית המשפט קבע כי אין לדעת מה התכיפות שבה יידרש הערב לעזוב את העיר ירושלים, ואין מקום לקיים פיקוח צמוד על העורר בכדי לוודא היכן יהיה בכל יום ויום. בית המשפט הזכיר שוב את יתר הנסיבות המחמירות בעניינו של העורר, ודחה את הבקשה לעיון חוזר.

מכאן הערר שבפני, שבו שב העורר ומבקש כי מעצר הבית יהא "חלקי" בלבד, וכי במשך היום יוכל הוא לעבוד כפועל בניין כאשר מעסיקו ישמש כערב. לדעת העורר, הזמן שחלף מאז נשלח למעצר בית, והתמשכות ההליכים, מצדיקים בחינה מחודשת של עניינו. עוד הוא טוען, כי ניתן להורות שהוא יצטרף במהלך העבודה לערב בכל מקום שאליו ילך זה האחרון.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, לא מצאתי, בשלב זה, מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. אף כי המשיב שוחרר לחלופת מעצר, אין בכך כדי לגרוע מחומרת מעשיו, שבוצעו לאחר תכנון קפדני ותוך שימוש באלימות. גם עברו של העורר, והעובדה כי המעשים שבגינם הוא מואשם בוצעו על אף עונשי מאסר התלויים ועומדים נגדו, מעלה תהיות על המידה שבה ניתן ליתן בו אמון. הקביעה כי בשלב זה יוותר העורר במעצר בית "מלא" עולה בקנה אחד עם מכלול הנסיבות ובכלל זה החלטת השופטת ארבל בגלגול הקודם. למותר לציין כי ניתן יהיה לבחון שוב את עניינו של העורר ככל שהנסיבות יצדיקו זאת.

הערר נדחה.