בש"פ 7684/05 מדינת ישראל נ. ישעי דנינו

1.המשיבים עומדים לדין בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ועוון, נסיון לסיכון חיי-אדם בנתיב תחבורה, נסיון לחבלה במזיד, נסיון להיזק בזדון, החזקת סכין והכנת עבירה בחומרים מסוכנים.

על-פי האמור בכתב-האישום, קשרו המשיבים קשר לפגוע בעבודתם של כוחות הבטחון המסייעים בביצוע תכנית ההתנתקות מרצועת עזה, בכך שיניחו מסמרי ברזל מכופפים על צידי הדרך, ירוקנו מאוויר את גלגלי כלי-הרכב בו מוסעים כוחות הבטחון, יחתכו את גדרות הבטחון המקיפים את גוש קטיף, באמצעות מגזרי תיל ויבצעו פעולות דומות שמטרתן לכשיל את פעילות כוחות הבטחון. עוד נטען בכתב-האישום כי לשם קידומו של הקשר הזה, הצטיידו המשיבים בלהבים, דוקרנים, חולצי פיות צמיגים, מסמרי ברזל מכופפים, מגזרי תיל מסוגים שונים, מכשירי קשר, מפות ועלונים. כל אלה נמצאו בכלי-רכב שהיה ברשותם של המשיבים, בעת שנעצרו על-ידי המשטרה, עוד קודם שהספיקו להשלים את ביצוע העבירות שלשמן קשרו את הקשר האמור.

2.עם הגשת כתב-האישום, נתבקש מעצרם של המשיבים עד תום משפטם. בית-המשפט המחוזי מיאן להיענות לבקשת המדינה והחליט על שחרורם של המשיבים למעצר-בית חלקי בתוספת תנאים מגבילים.

על החלטה זו משיגה המדינה. היא סבורה כי בית-המשפט טעה בהחלטתו, וכי היה ראוי להורות על מעצרם של המשיבים עד תום משפטם, זאת – בשל המסוכנות הנלמדת ממעשיהם. המשיבים, כך טוענת המדינה, היו שותפים למהלך מתוכנן היטב של נסיון לסכל את הגעת כוחות הבטחון לאזור גוש קטיף ואת המטרה שעמדה בפני כוחות הבטחון למנוע כניסה המונית ואסורה של אזרחים למקום. המדינה מציינת כי המשיבים לא בחלו באמצעים, גם באלה שעשויים היו להוביל לפגיעה בחיי-אדם. העובדה שהכול נעשה על רקע אידיאולוגי מלמדת לדעת המדינה על מסוכנות שאינה מצדיקה שחרור בערובה. המתח הקיים בציבור, בימים אלה, מעורר חשש ממשי – כך טוענת המדינה – כי הדבר יקבל אצל המשיבים ביטוי אלים ומסוכן. במקרה זה, כך היא סבורה, לא ניתן להקטין את חזקת המסוכנות באמצעות מעצר-הבית משאין ליתן אמון אחר המשיבים כי יקיימו אותו.

דין הערר להתקבל.

3.בית-המשפט המחוזי קבע כי קיימת עילת מעצר כנגד שלושת המשיבים. לגבי המשיבים 1 ו-2 ציין בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה באשר לעובדות הקושרות אותם לציוד שנמצא, כאמור, ברכב ולכוונה לעשות בו שימוש בהקשר לפעולות המחאה נגד תכנית ההתנתקות. יחד עם זאת, סבר בית המשפט, כי ביחס לעבירה של נסיון לסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, קלושה האפשרות שתוכח כוונתם של המשיבים לגרום סיכון כאמור. אשר למשיב 3, סבר בית-המשפט המחוזי, כי הראיות לגביו קלושות יותר "אם כי גם לגביו יש אפשרות סבירה שתוכחנה העבירות האמורות מעבר לספק סביר, אם כי רמת הסבירות לגביו נמוכה יותר".

4.ייאמר מיד, כי באשר לכל שלושת המשיבים קיימות ראיות לכאורה, במידה הנדרשת בשלב זה של ההליכים המשפטיים. עדויות השוטרים בעניינים של כל השלושה מלמדות כי לכאורה הם החזיקו כולם בכלים, במכשירים ובאביזרים שנועדו, על-פי הנטען בכתב-האישום, לגרום נזק ולשבש את פעילות כוחות הבטחון.

כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, יש בנסיבות המקרה כדי להקים עילה למעצר בשל המסוכנות הנובעת ממעשיהם של המשיבים. הנסיון לגרום נזק לרכב נוסע מעיד על עצימת עיניים לפחות, בכל הנוגע לאפשרות של פגיעה, לא רק ברכוש כי אם גם בגוף, וכך גם הרצון לאפשר פריצה של גדר הבטחון באמצעות מספרי תיל ודוקרנים.

בית-המשפט המחוזי ציין, כי לכאורה "בתוך קשת הגוונים של הגורמים המתנגדים לתכנית ההתנתקות, נמנים המשיבים על אלה שמוכנים לחצות את הקווים האדומים, לא רק ביחס לאפשרות לעבור על החוק, אלא גם לשבש את פעולות כוחות הבטחון". במעשים המיוחסים לכאורה למשיבים יש גם, כך ציין בית-המשפט המחוזי, "כדי לסכן חיי-אדם, אף אם לא תוכח כוונה במשמעות של רצון וחפץ בתוצאה של סיכון חיי-אדם, ושהייתה צפייה ברמה גבוהה של הסתברות לפגיעה בחיי-אדם".

5.ואכן, המעשים המיוחסים למשיבים בכתב-האישום, אשר לגביהם קיימות כאמור ראיות לכאורה, חורגים הרחק מעבר לתחומיה של המחאה המותרת. החומרה אינה בהשקפה האידיאולוגית העומדת ברקע מעשיהם, כי אם במעשים עצמם. חומרתה של עבריינות אידיאולוגית בהיות המעשים מעשי עבירה ולא בהיות מבצעיה בעלי אידיאולוגיה מסוימת. שבעתיים חמורה העבריינות הזאת מקום בו היא נגועה באלימות קשה. הכוונה לגרום נזק לכלי-רכב, להוציאם ממהלכם תוך כדי שהם נוסעים בכביש, ולפגוע פיזית בגדרות בטחון – כל אלה הם מעשים הנגועים באלימות והם מצביעים על מסוכנות הטבועה בהתנהגות העבריין. האלימות היא היפוכו של הביטוי המותר, ודווקא תפיסה ערכית, המכירה בחירות הביטוי – ראוי לה, כבר אמרנו, שתחמיר עם מי שמוציא עצמו מתחום הדיבור ובוחר בדרך של אלימות.

במקרה זה, יש בסיס של ממש להנחה כי המשיבים יסורו לסורם אם ישוחררו בערובה, כך מעידה התנהגותם קודם למעצרם וגם לאחר מעצרם. מהתנהגותם של המשיבים ניתן ללמוד על נחישותם להמשיך במאבקם האלים, והתנאים שנקבעו בהחלטת בית-המשפט, המאפשרים למשיבים לצאת מביתם ללימודים, לתפילה ולעבודה מספר פעמים במשך היום, אין בהם די כדי לאיין את המסוכנות הזו.

6.המשיבים 1 ו-3 הם בגירים; המשיב 2 הוא קטין שבעוד חודשיים וחצי ימלאו לו 18 שנים. עניינו צריך לפיכך להיבחן בזהירות יתר; אלא שלגביו תלוי ועומד כתב-אישום נוסף הכולל עבירות של התפרעות ונסיון להיזק במזיד בגין מעשים שביצע בחודש אפריל השנה. אף שדינו באותו עניין טרם הוכרע, אין להתעלם מן האישומים הנוספים האלה בעת שמבקשים לשקול את ההצדקה לבחירה בחלופת מעצר. כללו של דבר אין ליתן אמון במשיב 2 ובמשיבים 1 ו-3 בכל הנוגע להנחה שיקיימו את תנאי השחרור שנקבעו להם.

7.המשיבים, מצדם, גם הם מערערים על החלטות בית-המשפט המחוזי. הם סבורים כי אין ראיות די הקושרות אותם לכאורה למעשי העבירה המיוחסים להם, ומכול מקום הם סבורים כי לא קמה עילת מעצר וכי בעניינו של המשיב 3 לא היה מקום להטיל עליו תנאים מגבילים כלשהם כתנאי לשחרורו בערובה. כאמור עומדת לחובת המשיבים תשתית לכאורית הקושרת אותם למעשי העבירה המיוחסים להם, קמה בעניינם עילת מעצר ואין מקום לבחור, בנסיבות המקרה ובשלב זה, בחלופת מעצר.

המערערת, כפי שכתבה בהודעת הערר שהגישה, הדגישה כי לעת הזו אין לשחרר את המשיבים ממעצר לחלופה כלשהי. ואכן, ראוי לשוב ולשקול את האפשרות לחלופת מעצר בתום הימים הקשים האלה, משיפחת המתח ויפחת הסיכון בהתפרצויות אלימות.

אם תוגש בקשה לעיון מחדש בתחילתו של החודש הבא, ואם תוצע חלופה שונה ומתאימה למעצר בעתיד הקרוב, תישקל השאלה מחדש בבית-המשפט המחוזי. בנתון להערות אלה, מתקבל הערר. אני מורה על מעצרם של המשיבים עד תום משפטם.