בש"פ 7693/05 שמעון אבינו נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בגין עבירה של מעשה מגונה בקטין שטרם מלאו לו 14 שנים – עבירה לפי סעיף 348(א) יחד עם סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. הוא מלין על מעצרו עד לתום ההליכים בעניינו.

כתב האישום מתאר מעשים מגונים חמורים, שעל פרטיהם אין צורך לחזור כאן, שביצע העורר בקטין כבן 11, בעת שפגש בו ובחברו – קטין גם הוא – במלתחות הקאנטרי שבעיר ראשון לציון. בדיון לגבי מעצרו של העורר לא נתגלעה מחלוקת לגבי קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, אולם בית משפט השלום הורה על נקיטה בחלופת מעצר – קרי: מעצר בית מלא, ערבויות ופיקוח שירות המבחן – זאת לאור נסיבותיו האישיות והעובדה שהעורר לא הורשע בעבר בעבירות מין.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט שנלר), שדן בערר המדינה, סבר אחרת. בית המשפט עמד, בין היתר, על חומרת המעשים ועל כך שלפי תסקיר שירות המבחן, העורר אינו מגלה כל תובנה למעשיו. מנגד שקל בית המשפט את נסיבותיו האישיות של העורר, את העובדה שמדובר באירוע חד-פעמי ואת העובדה שאין בעברו של העורר הרשעות בעבירות מין. בסופו של יום נקבע כי אין להסתפק בחלופת מעצר, והעורר נשלח למעצר עד תום ההליכים.

דא עקא, שהקראת כתב האישום לא בוצעה בתוך 30 ימים מיום הגשת כתב האישום, ועל כן הורה בית משפט השלום על שחרורו ממעצר (סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996). או אז דן בית משפט השלום בבקשה להורות מחדש על מעצר המשיב עד תום ההליכים. ביני לביני התקבל תסקיר משלים בעניינו של העורר, שלא היה חד-משמעי. בית המשפט הורה, לאחר "התלבטות קשה", על שחרורו העורר ל"מעצר בית מלא", תוך הטלת תנאים מגבילים נוספים והעמדתו בפיקוח שירות המבחן.

שוב הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, ושוב התהפכה הקערה על פיה. בית המשפט (מפי כבוד השופטת אהד) כתב: "לא השכלתי להבין מה השתנה מאז ה- 15.6.2005, מועד מתן ההחלטה ע"י כב' השופט שנלר, החלטה ארוכה ומנומקת, עד למועד 29.6.2005 ו- 10.7.2005, סה"כ כ- 3 שבועות, בעטיין החליט ביהמ"ש קמא להורות על שחרור בתנאים". בית המשפט הבהיר כי נימוקיו של כבוד השופט שנלר למעצר העורר עד תום ההליכים - בעינם עומדים.

כנגד החלטה זו מופנה הערר שבפני. העורר סבור כי היה מקום ליתן משקל להמלצת שירות המבחן בתסקיר המשלים ולעמדת בית משפט השלום, שסבר כי ניתן להפיג את המסוכנות באמצעות חלופה. כן הוא חוזר ומפרט את נסיבותיו האישיות.

דין הערר להידחות. כפי שהסבירו שופטי בית המשפט המחוזי שדנו בעניינו של העורר – הסבירו ושבו והסבירו – העבירות המיוחסות לעורר, בהתחשב בחומרתן ובנסיבות ביצוען, מצביעות מניה וביה על מסוכנותו. מסוכנות זו, כך הדגישו, לא ניתן להפיג באמצעות חלופת מעצר. תסקיר שירות המבחן, לרבות התסקיר המשלים, אין בו כדי לשכנע אחרת – אדרבא, גם בתסקיר המשלים הושמעו ספקות משמעותיים לגבי הבנתו את משמעות מעשיו ולגבי התאמתו לטיפול. נימוקיהם של בתי המשפט המחוזי שדנו בעניין מקובלים עלי במלואם, ולפיכך, אין מקום להתערבותנו.

הערר נדחה, לפיכך.