בש"פ 7693/06 מדינת ישראל נ. אדהם נימר הוארי

1.בפניי בקשה להאריך זו הפעם החמישית את מעצרם של המשיבים מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו – 1996 (להלן: החוק ).

המשיבים הועמדו לדין לכתחילה באשמת ניסיון לרצח, חבלה בכוונה מחמירה, עבירות בנשק ושיבוש מהלכי משפט. בהמשך, עם פטירת המתלונן, תוקן כתב האישום והוא מייחס להם עבירת רצח תחת העבירה של ניסיון לרצח. על פי הנטען בכתב האישום, המשיבים הגיעו בשעות אחר הצהריים אל סביבת בית הוריה של אשת המנוח, כאשר המנוח ואשתו שהו אותה עת בבית. זמן קצר לאחר מכן, כאשר המנוח ירד מהבית אל רכבו, התפתח ויכוח בינו לבין המשיב 1, זה האחרון שלף אקדח אותו נשא שלא כדין וירה אל עבר המנוח שישה כדורים ממרחק של מטרים ספורים בלבד. במקביל התפתח מאבק בין המשיב 2 למנוח, במהלכו דקר המשיב 2 בסכין שהיה ברשותו את המנוח מספר דקירות עמוקות במותניו. לאחר מכן ברחו המשיבים מהמקום אל דירת מסתור, והמשיב 2 החליף את חולצתו והחביא האקדח בתיאום עם משיב 1.

כתוצאה מהאירוע האמור פונה המנוח אל בית החולים במצב קשה. בין היתר נגרם לו נזק כבד באיברים הפנימיים וכלייתו הימנית, המעי הגס השמאלי שלו וראש הלבלב נכרתו. הוא היה מאושפז בטיפול נמרץ משך ארבעה חודשים ועבר ניתוחים וטיפולים רפואיים רבים כשהוא מונשם, עד שבסופו של דבר נפטר בבית החולים.

2.עם הגשת כתב האישום הורה בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט י' כהן) על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם. בהמשך, משמשפטם של המשיבים לא הסתיים בחלוף תקופת המעצר הקבועה בסעיף 61 לחוק, הוארך מעצרם שלוש פעמים בתשעים ימים נוספים. בקשה רביעית להארכת המעצר התקבלה במובן זה שהוחלט על הארכת המעצר בשלושים ימים נוספים תוך שבית המשפט (כב' השופט א' רובינשטיין) הורה למבקשת לעתור לקביעת מועדי דיון נוספים.

3.כעת מתבקשת הארכת מעצר זו הפעם החמישית. המבקשת מפרטת כי לאחר פטירתו של המנוח חלה הפסקה ארוכה בשמיעת הראיות, שנבעה מבעיות שונות שהתעוררו באשר לייצוגם של המשיבים. היא מציינת כי בעקבות החלטת בית משפט זה בבקשה להאריך את מעצרם של המשיבים בפעם הרביעית, היא פנתה אל בית המשפט קמא וזה קבע שני מועדים נוספים לשמיעת הוכחות בחודש דצמבר. פרשת התביעה הסתיימה, ולאחרונה, לאחר שהוגשה הבקשה שבפניי, התקיימו שלוש ישיבות בהן נשמעו ראיות ההגנה. שתי ישיבות נוספות קבועות בחודש דצמבר ובכך יבוא ככל הנראה שלב ההוכחות על סיומו. המבקשת טוענת כי כתב האישום מלמד על מסוכנותם הרבה של המשיבים ומוסיפה כי המעשים המיוחסים להם ועברם הפלילי (למשיב 1 הרשעות קודמות בעבירות אלימות ורכוש ואילו למשיב 2 הרשעות קודמות בעבירות אלימות) מקימים חשש לשיבוש הליכי המשפט ועל כן סבורה היא כי יש להאריך את המעצר פעם נוספת.

4.הסנגור מציין כי המשיבים שניהם בעלי משפחות ולמרות עברם הפלילי לא ריצו עונשי מאסר. הוא עומד על כך שישיבות בתיק נדחו מסיבות שונות של הצדדים ושל בית המשפט וכך הלך המשפט והתארך. לדבריו, שלב ההוכחות לא יסתיים במועדים הקבועים לחודש דצמבר, הן משום שרשימת העדים התארכה והן כיוון שעד מומחה שאמור להעיד מטעם ההגנה ביקש לקבל לעיונו חומרים נוספים. הסנגור סבור כי הארכות המעצר פעם אחר פעם חוטאות למצוות המחוקק ומבקש כי תיבחן חלופת מעצר.

יצוין כי לטענות אלה משיב בא כוח המדינה בציינו כי התארכות ההליכים יסודה במידה רבה באופן בו מנהלים המשיבים את הגנתם ומציג פרוטוקול בו נרשם מפי הסנגורים כי נותרו שלושה עדי הגנה שיתבקשו להעיד מטעמם, ועתה מסתבר שרשימת העדים הוארכה ונוספו עדים רבים נוספים.

5.התפישה המונחת ביסודו של החוק הינה כי מעצרו של נאשם בפלילים ייעשה אך מקום שהדבר הוא בבחינת הכרח ולא ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרכים אחרות שפגיעתן בחירותו של הנאשם פחותה. יחד עם זאת, גם מקום בו בא בית המשפט לידי מסקנה כי יש להותיר נאשם במעצר עד תום ההליכים נגדו אין מדובר בקביעה סופית ובעבור תשעה חודשים למעצרו של נאשם קבע המחוקק מנגנון בקרה ומעקב המאפשר בחינה מחודשת של ההחלטה, לכל היותר מדי 90 ימים, בשים לב בין היתר לטיב המעשים המיוחסים לנאשם, לנסיבות העניין, להערכת מסוכנותו הכוללת של הנאשם, וכן לקצב התנהלות ההליך, לשלב בו הוא נמצא ולהערכה כמה זמן נוסף יידרש עד סיומו. ככל שחולף הזמן, ככל שנדרש בית המשפט להארכות מעצר נוספות, מוסטת כעיקרון נקודת האיזון בין האינטרס של נאשם להלך חופשי לבין האינטרס בשמירה על שלום הציבור ובטחונו והבטחת ניהולו התקין של ההליך, אל עבר אינטרס הנאשם. ועם זאת, נקודת האיזון הראויה צריכה להיבחן בכל מקרה על פי נסיבותיו וכך ייעשה גם זאת הפעם.

הארכת מעצר חמישית אינה יכולה להינתן על נקלה, לא כל שכן לאחר שבית משפט זה הביע אי נחת מהתמשכות ההליכים וכאשר ספק אם בתוך תקופת ההארכה המבוקשת תינתן הכרעת דין. טעמים אלה תומכים לכאורה בבחינת חלופת מעצר, ואולם בסופו של דבר, לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים וביקשתי לאזן בין מכלול השיקולים הצריכים לעניין, אני סבורה כי יש להאריך את מעצרם של המשיבים.

המעשים המיוחסים למשיבים חמורים ביותר והמסוכנות העולה מהם ברורה ואינה יכולה להיות נתונה במחלוקת. מסוכנותם של המשיבים מתחדדת אם מביאים בחשבון את העובדה שהמעשים בוצעו לכאורה על רקע סכסוך משפחתי קודם ושחרורם של המשיבים עלול להוביל להגברת המתיחות בין המשפחות וחלילה לשפיכות דמים נוספת. כן לא ניתן להתעלם לעניין זה מעברם הפלילי. בנוסף קיים החשש מהימלטותם של המשיבים ביודעם את העונש הכבד הצפוי להם אם יורשעו וכן חשש מפני שיבוש הליכים, בשים לב לעבירת השיבוש המיוחסת להם. אלה עומדים בעינם גם עתה. כל אלה אינם מאפשרים לטעמי את שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר גם בשלב זה. לא אכחד כי מסקנתי זו מבוססת גם על כך שנעשה מאמץ, כהוראת בית משפט זה, להוסיף מועדי ישיבות נוספים ואני סבורה כי קיימת סבירות לכך ששלב ההוכחות יסתיים בחודש דצמבר הקרוב או בסמוך לאחר מכן, ככל שלא תהיינה דחיות נוספות ויש לקוות כי זמן לא רב לאחר מכן יוכרע דינם של המשיבים.

יחד עם זאת, אני סבורה כי בשלב זה יש להבטיח ביתר שאת את סיומו של ההליך בהקדם ולפיכך אני מורה לצדדים לבוא בדברים ביניהם וככל שייווכחו כי רשימת עדי ההגנה שמבקשים הסנגורים להעיד תצריך ישיבות נוספות, יפנו ללא דיחוי אל בית המשפט המחוזי על מנת לקבוע מועדי ישיבות נוספים שיתקיימו עד לסוף שנת 2006 ויביאו לסיום שלב ההוכחות.

אני מורה איפוא על הארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים, החל מיום 5.10.06, או עד למתן פסק הדין בתפ"ח 510/05 בבית המשפט המחוזי בנצרת, לפי המוקדם.