בש"פ 7700/08 אלי זוהר נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת מ'

ברנט ) בב"ש 20582/08 מיום 13.8.2008 לפיה נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר בשאלת ההקלה בתנאי שחרורו.

כנגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום (פ 8070/08) המייחס לו עבירה של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של החזקת סמים לצריכה עצמית, לפי סעיפים 7(ג) ו-7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973; ועבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין.

על פי המתואר בחלקו הראשון של כתב האישום, ביום 18.10.2008, סמוך לשעה 10:30 ברחוב רוגוזין באשדוד, הבחינו העורר ולירן שרון (להלן: לירן ) במתלוננת כשבידה תיק, והחליטו לשדוד ממנה אותו על תכולתו תוך שימוש באלימות. העורר ולירן התנפלו על המתלוננת מאחור, משכו בתיקה בכוח והפילו אותה ארצה. כתוצאה ממעשיהם נפלה המתלוננת על פניה וסבלה מדימום חבלות ונפיחות באפה, ונזקקה לטיפול רפואי. העורר ולירן נטלו מתיקה של המתלוננת סכום של 250 ש"ח, טבעת, כרטיס כספומט ומפתחות, ולבסוף השליכו את התיק ויתר המסמכים שהיו בו. לאחר מכן רכש לירן מאדם שזהותו אינה ידועה סם מסוכן מסוג חשיש במשקל 0.4375 גרם נטו תמורת 50 ש"ח, אותו החזיקו הוא והעורר וצרכוהו. בחלקו השני של כתב האישום נטען כי ביום 20.3.2008 סמוך לשעה 9:13, נחקר העורר בתחנת המשטרה באשדוד, והחוקר השמיע לו קלטת בה מודה לירן בנוגע לאירועים נשוא חלקו הראשון של כתב האישום. לאחר סיום החקירה, הוכנס העורר לתא המעצר בו שהה לירן והעורר החל לקלל את לירן ואיים עליו והורה לו לומר לחוקרים כי הוא פחד. בהמשך, תקף העורר את לירן וגרם לו לשריטות באזור החזה והבטן ולאדמומיות בידו השמאלית. העורר שב ואיים על לירן, והאחרון חזר בו מההודעה שמסר למשטרה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 20582/08).

ביום 17.4.2008 קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת מ' ברנט ) כי אין מחלוקת בין הצדדים על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכי קיימת עילת מעצר בעניינו. בבואו לבחון את שאלת קיומה של חלופת מעצר, התרשם בית המשפט כי למרות היותן של העבירות המיוחסות לעורר חמורות, הרי שמדובר בצעיר בן 20 שנים אשר נעדר עבר פלילי ואשר תסקיר המעצר המליץ על שחררו לחלופת מעצר. על כן, הורה בית המשפט על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בפיקוח אימו וערבים נוספים.

במקביל להליכים אלו בעניינו של העורר, התנהלו ההליכים בעניינו של אותו לירן, שביום 25.6.2008 הודה באישומים שיוחסו לו בכתב האישום שהוגש נגדו וכתוצאה מהסדר הטיעון שהושג בינו לבין המשיבה, הוחלט על צמצום התנאים המגבילים בהם שהה במעצר הבית, באופן שמעצר הבית יהיה בין השעות 00:00 ו-07:00 למחרת וכי האיזוק האלקטרוני יוסר.

לאור החלטה זו הגיש העורר ביום 28.7.2008 בקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי שעניינה הקלה בתנאי שחרורו כך שיוסר האיזוק האלקטרוני וכי יותר לו לצאת מידי יום למספר שעות, בליווי מפקחו, לשם חיפוש אחר מקום עבודה.

ביום 13.8.2008 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו של העורר בקובעו כי עילת חלוף הזמן מיום החלטת בית המשפט בדבר השחרור לחלופת מעצר אותה טען העורר אינה מהווה עילה להסרת התנאים המגבילים, שכן עברו לא יותר מארבעה חודשים מיום מתן אותה החלטה וכי הדיון בעניינו של העורר נקבע לחודש נובמבר. בית המשפט ציין כי באשר לבקשה לצאת לחפש עבודה, הרי שבמידה וייקבעו ראיונות עבודה למבקש יוכל לפנות למשיבה לשם פתיחת חלון באיזוק האלקטרוני ובאם המשיבה לא תיעתר לבקשה, יהיה באפשרותו לפנות לבית המשפט אשר ידון בבקשה בדחיפות.

מכאן הערר שבפניי.

בא כוח העורר טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בהחליטו לא לקבל את הבקשה לעיון חוזר נוכח האפליה בין העורר לבין לירן אשר, לדידו של העורר, מצבו חמור יותר הן בשל חלקו בביצוע העבירות וקיומם של שני תיקים פליליים התלויים ועומדים בעניינו, והן בשל העובדה כי לא עומדת לזכותו עוד חזקת החפות. עוד מוסיף בא כוח העורר כי מן הראוי היה להיעתר לבקשה לעיון חוזר לנוכח תסקיר המעצר החיובי בעניינו של העורר, הקפדת העורר על תנאי שחרורו, העדר עבר פלילי וכן נוכח העובדה שהמשפט צפוי להימשך זמן רב.

מנגד, סומכת באת כוח המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר בהדגישה כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לא פסלה אפשרות יציאה לעבודה מיסודה אלא הותירה בפני העורר את האפשרות לבקש היתרי יציאה קונקרטיים, ועל כן אין בערר כל הצדקה.

לאחר עיון בערר ובנימוקיו, ולאחר עיון בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ובטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

בית המשפט המחוזי בחן את האפשרות להתיר לעורר לצאת מדי יום מספר שעות על מנת לחפש מקום עבודה ולהסיר את האיזוק האלקטרוני אולם הגיע למסקנה שאין להיעתר לבקשה. בית המשפט הדגיש את חומרת העבירות המיוחסות לעורר, את העובדה כי לא חלף זמן רב מיום מתן החלטתו לפיה שוחרר העורר לחלופת מעצר ואת העובדה כי משפטו של העורר צפוי להתחיל בחודש נובמבר. חרף קביעה זו בחר בית המשפט לציין כי מטרת הבקשה, הרצון לחפש עבודה, היא מטרה ראויה ועל כן, לכשייקבעו ראיונות עבודה לעורר יודיע הוא למשיבה על כך ובהעדר הסכמתה לאפשר לו לצאת לראיונות אלה, יוכל לפנות לבית המשפט אשר ידון בבקשה בדחיפות. קביעתו זו של בית המשפט המחוזי מקובלת עליי בנסיבות המקרה שבפניי.

סוף דבר, החלטתו של בית המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת ולא מצאתי מקום להתערב בה.

על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.