בש"פ 7703/03 שלמה ארובס נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על החלטת מעצר עד סיום ההליכים.

2.עובר לדיון בערר, שהיה קבוע ליום 31.8.03, הגישה הפרקליטות בקשה לדחיית מועד הדיון. בבקשה צויין, כי החקירה נמשכה וכי ביום 1.9.03 צפויה התביעה לבקש את תיקון כתב האישום בעניינו של העורר, הגם שלא יהיה שוני בעבירות המיוחסות לו. נוכח התנגדותו של עו"ד ברזילי לבקשה, קבעתי בהחלטתי מיום 28.8.03 כי הצדדים יתייצבו לדיון ואחליט בדיון עצמו אם לדחות את שמיעתו.

3.בדיון נמסר לעיוני חומר הראיות, ועיינתי בו. למען הסדר אבהיר כי החלטתי זו מתייחסת אך ורק לראיות המצויות בתיק שהוגש לי, דהיינו, לראיות שהוצגו בפני הערכאה הראשונה.

4.כתב האישום, שהוגש ביום 23.7.03, כולל שני אישומים. באישום הראשון יוחסו לעורר עבירות של שידול לרצח, קשירת קשר לביצוע פשע וניסיון רצח. על פי הנטען במועד לא ידוע, החל מסוף חודש מרץ 2003 ועד מאי 2003, פנה לעורר אדם ששמו אינו נקוב בכתב האישום (שיכונה להלן "האחר"), והציע לו כי ירצח את צחי וקנין ואדם נוסף, עמם הוא מסוכסך, תמורת סכום של כ-30,000 דולר. העורר הסכים וקיבל מהאחר מקדמה בסך 3,000 דולר. עוד נטען, כי לצורך ביצוע הרצח פנה העורר אל קטינה המכונה "ניקיטה", שהיתה נתונה להשפעתו, ושידל אותה לבצע את הרצח שקיבל על עצמו. ניקיטה הסכימה. על פי כתב האישום, ב-10.5.03 בשעה 22:00, או בסמוך לכך, הגיעה ניקיטה רכובה על אופנוע, שהיה נהוג על-ידי אדם אחר, כשהיא נושאת אקדח, לכיוון ביתו של וקנין במושב זרועה על כביש בית קמא. באותה עת עמד סוויסה מחוץ לביתו של וקנין. ניקיטה ירתה תוך כדי נסיעה לעבר סוויסה באקדח בכוונה לגרום למותו. היא סברה שסוויסה הוא וקנין. כתוצאה מהירי נפגע סוויסה בכתפו השמאלית. באישום השני נטען כנגד הנאשם ושני האחרים, כי במועד לא ידוע, לפני ה-7.9.02, קשרו הנאשמים וניקיטה קשר, לפיו ניקיטה תשא אקדח ותירה במי שהעורר יורה לה, על מנת לגרום למותו. הנאשמים וניקיטה הצטיידו באקדח אותו סיפק העורר לניקיטה, והיא נשאה אותו בתיקה. עוד הצטיידו באזיקונים, בפאה מלאכותית, בכובעי גרב, בכפפות צמר וגומי, בשתי קסדות ובסכינים. הציוד הוחזק ברכבו של העורר, והאקדח, שהיה טעון ודרוך, היה בתוך תיקה של ניקיטה. התיק היה ברכב. ב-9.7.03 הגיעו הנאשמים וניקיטה לבת-ים וחנו במקום מסוים. שם נעצרו, וכך, על פי הטענה, סוכלה מזימתם.

4.העובדות האובייקטיביות העולות מחומר הראיות הן אלה: ב-9.7.03 נעצרו שלושת הנאשמים הנזכרים וניקיטה על ידי שוטרים מבת-ים. ניקיטה היתה על אי-תנועה במקום סמוך למכוניתו של העורר, והיא צעקה לעבר העורר כי יאמר שהתיק האדום - שלה הוא. במכונית, השייכת לעורר, היה תיק אדום ובו אקדח. על הקנה הורכב משתיק קול, האקדח היה טעון ודרוך. עוד נמצאו במכונית דוקרן, פאה מלאכותית, אזיקונים, כובעי גרב עם חרירי עיניים, כפפות צמר וגומי. העורר ונאשם אחר נמצאו נושאי סכינים.

5.עניין אובייקטיבי אחר, או, למצער, עניין שם שהוכח בראיות חזקות, הוא שביום 10.5.03, בשעות הערב המאוחרות, נורה אלון סוויסה, גיסו של וקנין, בעומדו בפתח ביתו של וקנין במושב זרועה. על פי עדויות, שלכאורה אין בשלב זה סיבה לפקפק בהן, סוויסה נורה בידי אנשים שרכבו על אופנוע.

6.עד כאן מעט העובדות האובייקטיביות. בצד עובדות אובייקטיביות אלו, חומר הראיות מכיל עדויות והקלטות לגביהן טוען הסנגור שהן נשמעות כמו "סיפורים הלקוחים מהסרטים". עיינתי בחומר הראיות, ואכן כך הוא. ואולם, בצד אותם "סיפורים הלקוחים מהסרטים" ישנן העובדות האובייקטיביות שתוארו לעיל, וישנה גרסה מסוימת, עליה אעמוד ביתר פירוט להלן, של העורר עצמו.

7.הערכאה הראשונה עמדה בהרחבה על כך שגרסאותיה של ניקיטה משתנות ומתחלפות חדשות לבקרים. אדגיש, מבלי כוונה למצות את גרסאותיה המתחלפות, כי באחת מהגרסאות טענה ניקיטה כי היא עצמה ירתה בסוויסה, כשהיא רכובה על אופנוע. גרסה זו היא שאומצה בכתב האישום. לפי גרסה אחרת, שני אחרים, שבשמותיהם נקבה, הם שביצעו את המשימה. לפי כל אחת מהגרסאות, המארגן של הירי היה העורר. באף אחת מהגרסאות אין טענה שהעורר עצמו נטל חלק בירי. הערכאה הראשונה לא היתה מוכנה לסמוך על גרסאותיה המתחלפות של ניקיטה לעניין האישום השני , ועל כן שני הנאשמים האחרים, פרט לעורר, שוחררו לחלופת מעצר. לעומת זאת, הגיעה הערכאה הראשונה למסקנה, כי הראיות לכאורה מספיקות כדי להצביע על אחריותו של העורר לעבירות המיוחסות לו באישום הראשון.

8.פרט לגרסאותיה של ניקיטה, שהן, כאמור, גרסאות מתחלפות, הראיה המרכזית נגד העורר היא הקלטת שיחה בינו לבין החוקר סמי עמר, מיום 13.7.03. עיינתי שוב ושוב בתמליל הקלטה זו. ממקבץ דבריו של העורר עולה סיפור בלתי ברור על שתי כנופיות של רוצחים שיש מלחמה ביניהן. על עצמו מספר הוא, כי קיבל מאדם בשם יגאל 3,500 דולר כדי לבצע "עבודה". תשלום זה קיבל כמקדמה על חשבון סכום של 30,000 דולר, אותו אמור היה לקבל בסופה של "העבודה". משימתו היתה, לדבריו, "להוציא" מפלוני, המכונה "הגבוה", היכן נמצא "הקטן שדפק ביגאל". מי שמכונה "הקטן" הוא צחי וקנין. צחי וקנין עצמו נמצא, לדבריו של העורר, בבריחה (ואכן יש בתיק החקירה ראיה לכך שוקנין יצא את הארץ לאחר האירוע בו נורה גיסו). "הגבוה" לא אמור היה להיפגע, אך צריך היה לחקור אותו ו"להוציא" ממנו בכוח היכן נמצא צחי. העורר נשאל אם הוא פחד שניקיטה "תעשה את זה לבד", ולעניין זה הסביר, כי הוא לא יתן לניקיטה לעשות לבד רצח . בהמשך התמליל, מסביר העורר שהוא גוייס לעשות את העבודה על ידי אחד השייך לכנופייתו של יגאל. בשל מצבו הכלכלי הקשה הוא הסכים, אך לא היה בכוונתו לבצע את "העבודה" והוא הונה את יגאל, ועל כן גם חשש ממנו.

9.בגרסה כתובה לאחר ההקלטה הכחיש העורר את כל המיוחס לו, וגם הכחיש דברים שאמר בהקלטה.

10.הערכאה הראשונה עמדה על כך שישנן הצלבות בין גרסה מוקלטת זו לחלק מגרסאותיה של ניקיטה. בלשון משפטית אומר, כי קטעים מסוימים מגרסאות ניקיטה מהווים דבר-מה למה שהעורר מודה בו.

11.בא-כוח העורר קובל בכתב הערר על כך שמעורבים שונים שנזכרים לא נחקרו. כזכור, הפרקליטות הודיעה שנחקרו אחרים, אך, בא-כוח העורר עמד על דיון על-יסוד הראיות שהוגשו לערכאה הראשונה. הוא טען כי על יסוד חומר הראיות שהוגש לערכאה הראשונה יש לשחרר את העורר, והראיות החדשות (שבמועד הדיון טרם הועברו לעיוני לשמיעתן) מהוות לכל היותר עילה לעיון חוזר, לבקשת המאשימה.

12.עוד מן הראוי להזכיר, כי כשנעצרו הנאשמים וניקיטה ציין העורר באזני שוטר שאם ישוחררו שאר העצורים הוא יספר על רציחות שהיו ורציחות שאמורות להתבצע.

13.לא אכחד. חומר הראיות המצוי בפני הוא כזה שקשה לדלות מתוכו גרסה קוהרנטית ושלמה. מה שמייחסת ניקיטה לעצמה (ירי בסוויסה לבקשת העורר) נסתר מניה-וביה על ידי גרסה אחרת שלה, לפיה היו אלה אחרים שביצעו את הירי בסוויסה (גם כן בשליחות העורר). גם לגבי האישום הראשון, כמו לגבי האישום השני, חומר הראיות מתכרסם במידה לא קטנה, נוכח שלל הגרסאות של ניקיטה. יחד עם זאת, מסקנתי היא כי על יסוד גרסתו של העורר עצמו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהקלטה מיום 13.7.03, אין מנוס מהשארת העורר במעצר עד סיום ההליכים. אבאר: העורר מודה בשיחה המוקלטת שסוכם שיקבל מיגאל סכום נכבד של 30,000 דולר, ממנו קיבל, כמקדמה, 3,500 דולר עבור "עבודה". לגרסתו, "העבודה" היתה להוציא מפלוני מידע על מקום הימצאו של צחי וקנין. אלא שהעורר מוסיף וטוען כי הוא רימה את יגאל, ולא התכוון לבצע את משימתו. כזכור, בפתח ביתו של צחי וקנין נורה גיסו, סוויסה. היריה בסוויסה היא עובדה אובייקטיבית. ב"כ העורר טוען, כי את גרסתו של העורר, ככל שהיא עולה מהקלטה, יש לקבל, אם בכלל, כמקשה אחת, ואין הצדקה לעוצרו עד סיום ההליכים בשל כך שרימה, אם רימה, את יגאל ונטל ממנו כסף שלא על מנת לבצע את "העבודה".

איני סבורה שזה האופן הנכון להתייחס לגרסה של העורר בשלב זה של בחינת הראיות לכאורה. לענין זה, יפים דברים שנאמרו בסוגיית הטענה שאין להשיב לאשמה בע"פ 405/80 מדינת ישראל נ' זבולון שדמי , פ"ד לה(2) 757:

"העובדות שבהן מודה המשיב בהודעות במשטרה, יכולות לשמש בידי התביעה כראיות נגדו, אך הסברים שהוא נתן באותן הודעות אינם בבחינת גירסה, שעל בית המשפט לשקול את מהימנותה, אלא אם כן אמר הנאשם את הדברים בעדותו בבית המשפט..." ( שם , בעמ' 762).

12.הוא הדין לענייננו. הודאתו של העורר בכך שקיבל על עצמו לבצע את "העבודה" הנה ראיה לחובתו. הסבריו שלא התכוון לבצע – טרם הגיעה שעתם ומקומם. בל נשכח את העובדות האובייקטיביות: את העובדה שסוויסה נורה בפתח ביתו של וקנין; את המעצר עם נשק וכלי משחית אחרים. לענין הנשק אומר כאן, כי בהקלטה הנזכרת הודה העורר שידע על הנשק שבידי ניקיטה. המדובר הוא, על פי דברי העורר עצמו, במלחמת כנופיות כלשהי, אשר במסגרתה נעשו ועשויים להעשות, מעשים המסכנים את שלום הציבור סיכון של ממש. יש סיכוי סביר להרשעה של העורר על יסוד גרסתו – שלו, כשדברי ניקיטה מהווים להם דבר מה נוסף. אף אם מדובר בסיכוי סביר להרשעה בפחות ממה שהעורר הואשם בו, אף לגרסתו מדובר בעניינים חמורים. לגבי עניינים אלה חלים דברי הערכאה הראשונה, אשר ציינה בהחלטתה כי "המסוכנות הטבועה בארובס אינה ניתנת להסרה באמצעות חלופת מעצר". מסקנה זו מקובלת גם עליי. לא נוכל לאפשר לעורר, אשר פיו ענה בו בעניין מעורבותו בעבודה בשכר באותה מלחמת כנופיות, תהיינה אשר תהיינה הכנופיות, ותהיינה אשר תהיינה הסיבות בגינן נלחמות הן זו בזו.

13.אשר על כן, מסקנתי היא כי דין הערר להדחות גם על יסוד חומר הראיות שעמד בפני הערכאה הראשונה.

המזכירות תחזור לפרקליטות המדינה את שני הקלסרים ובהם חומר הראיות, ולבא-כוח העורר תחזור את תמליל ההקלטה.