בש"פ 773/09 שמעון בנימין נ. מדינת ישראל

1.

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' סגן הנשיא נ' הנדל), בה נדחתה בקשת העורר, העצור במעצר בית עד לתום ההליכים נגדו, למתן אישור יציאה לעבודה.

2.

נגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות אינוס, מעשה מגונה ומעשה מגונה בפומבי, בשכנתו, קטינה ילידת יוני 2000. על-פי כתב האישום, העורר מגדל ציפורים. הקטינה ואחותה נהגו לבלות בחצרו, והעורר נהג לקחת את הבנות למחסן בו הוא מגדל את הציפורים. בתאריך לא ידוע בשנת 2006, בעל העורר את הקטינה בכך שהכניס את אצבעו לאיבר מינה. בתאריך אחר שאינו ידוע באותה שנה, חשף העורר בפני הקטינה את איבר מינו, וביקש ממנה לגעת בו. בנוסף, ביום 3.10.07, במחסן ביתו, הושיב העורר את הקטינה על ברכיו, ביקש שתזיז את תחתוניה כדי שיראה את איבר מינה, וכן חשף את איבר מינו בפניה.

3.

המדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

4.

ביום 20.12.07 הורה בית המשפט המחוזי על שחרור העורר בתנאים שונים, ביניהם - מעצר בית מוחלט בביתם של קרובי משפחה. זאת, על יסוד הקביעה כי הראיות טומנות בחובן קשיים מסויימים, אף כי הן עוברות את הרף הנדרש לצורך קבלת בקשת המעצר עד תום ההליכים. בית המשפט קבע עוד כי מעשי העורר, מלמדים לכאורה על מסוכנותו, אך חרף זאת התרשם כי חלופת מעצר עשויה להפיג את המסוכנות, וכי יש ציפייה כי העורר לא יפר את תנאי השחרור הקפדניים.

5.

בחודש יולי 2008 פנה העורר לבית המשפט בבקשה לשינוי תנאי השחרור, באופן שיותר לו לחזור להתגורר בביתו בבאר-שבע, ולצאת לעבודה. המדינה נתנה הסכמתה, לחזרת העורר לביתו, אך התנגדה ליציאתו לעבודה. ביום 29.7.08 הורה בית המשפט המחוזי על חזרת העורר למעצר בית בביתו, בהסכמת הצדדים. לעומת זאת, מכיוון שהעבודה שהוצעה אז לעורר לא עמדה עוד על הפרק, לא התייחס בית המשפט בהחלטתו לחזרת העורר למעגל העבודה, תוך שמירת זכותו לחדש בקשתו בענין זה.

6.

כעבור מספר חודשים, ככל הנראה במהלך חודש דצמבר 2008, פנה העורר לבית המשפט המחוזי בבקשה נוספת לשינוי תנאי השחרור, באופן שיהא רשאי לצאת לעבוד בימות השבוע. המדינה התנגדה לבקשה, בציינה כי בסמוך להגשת בקשתו, הפר העורר את תנאי השחרור.

7.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת העורר. צוין בהחלטתו, כי העורר הודה בהפרת תנאי השחרור, בכך שיצא מהבית מבלי לספק הסבר לכך. נקבע, כי מתן היתר גורף לעורר לעבוד שעות רבות ביום, על רקע הפרתו ובסמוך לאחריה, עשוי להעביר מסר בלתי ראוי לפיו ההקפדה על תנאי השחרור נתונה לשיקול דעתו של העורר. גם אם אין בהפרת התנאים עילה למעצרו של העורר מחדש, מכאן ועד להקלה משמעותית בתנאי השחרור המרחק רב, כך על פי החלטת בית המשפט.

על כך קובל העורר לפני.

8.

לטענת העורר, בטרם נעצר במסגרת פרשה זו, הוא ניהל אורח חיים נורמטיבי, ושהייתו זמן כה רב במעצר בית גרמה לבני משפחתו להיקלע לחובות כלכליים כבדים. הוא טוען כי הוא אמנם הפר את תנאי השחרור, אך היתה זו הפרה אחת בלבד במהלך תקופה של שנה שלמה של מעצר בית, הפרה אשר הוא סיפק לה הסבר סביר, ובגינה אף לא הוגש נגדו כתב אישום. על כן, שלא כקביעת בית המשפט קמא, מקרה זה מתאים לצורך מתן אישור יציאה לעבודה. העורר, לטענתו, מודע לתנאי השחרור שהושתו עליו, והוא מקפיד לקיימם, מתוך הבנה כי זו חובה המוטלת עליו, ולא רשות. נוכח האמור, מבקש העורר כי יותר לו לצאת לעבודה בימים א'-ה' בשעות 8:00-18:00, וכן בימי ו' וערבי חג בשעות 8:00-13:00. בא כוחו ציין בדיון כי המעסיק מוכן לחתום על ערבות ולפקח על העורר בזמן העבודה. מצבו הכלכלי קשה וראוי לבוא לקראתו ולהקל עליו ועל משפחתו.

9.

המדינה מתנגדת לבקשה. לטענתה, נערך במקרה זה איזון עדין בין השיקולים השונים, ובית המשפט הלך כברת דרך כאשר איפשר לעורר להשתחרר בחלופה, ולאחר מכן התיר לו לעבור ממקום מעצר בית מרוחק ממקום מגוריו, אל ביתו. אשת העורר היתה אחת המפקחות עליו, אך היא עצמה נמצאה מפרה את תנאי השחרור כשיצאה עם העורר ממקום מעצר הבית.

10.

אין מקום להיענות לבקשה.

העורר מואשם בעבירות מין חמורות כלפי ילדה רכה בשנים. הוא שוחרר בתנאים מחמירים למעצר בית, ובהם איסור מוחלט על ילדים קטנים להיכנס למקום מעצר הבית מחשש למסוכנותו כלפיהם. לבקשתו, מקום מעצר הבית שונה והועבר לביתו כדי להקל עליו ועל משפחתו, וכיום הוא מבקש לגרוע עוד מחומרת התנאים ולהתיר לו לצאת לעבודה ליום שלם בשל מצוקה כלכלית. גם אם ניתן להבין את המצוקה שבה שרויה משפחת העורר עקב מעצר הבית המוטל על העורר מזה כשנה, קשה להלום קבלה של הבקשה ואישור יציאתו לעבודה עם שני גורמים הניצבים ברקע פרשה זו: האחד – מסוכנותו הפוטנציאלית של העורר כלפי ילדים קטנים שלא קהתה עם הזמן, ואשר יציאה לעבודה אינה מתיישבת עמה. והשני – העובדה כי העורר נמצא מפר את תנאי השחרור, כאשר יצא ממקום מעצר הבית וערך קניות עם אשתו. חומרת העבירות והמסוכנות הנלווית אליהם מצד אחד, ועובדת הפרת תנאי השחרור מצד שני, הופכים את שינוי תנאי השחרור כמבוקש לבלתי ראויים, מה גם שתקופת מעצר הבית שחלפה איננה ארוכה במיוחד ביחס, ואין בה כדי להצדיק שינוי מהותי נוסף של תנאי השחרור בנסיבות מקרה זה.

הערר נדחה.