בש"פ 773/98 מאהר עבאס נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום (ת.פ. 13/98) בו מיוחסות לו, בשני אישומים, העבירות הבאות: באישום הראשון - החזקת כ- 290 גרם הרואין, שני אקדחים ותחמושת, כשהם מוסתרים בשלושה בורות בחצר של גן ילדים המצוי מול בית מגוריו; ובאישום השני - החזקת כ- 3 גרם הרואין ומאזניים אלקטרוניים לסמים בבית מגוריו.

עם הגשת כתב האישום נתבקשה החזקת העורר במעצר עד תום ההליכים; ובית המשפט נעתר והורה בהתאם. מכאן הערר שבפני.

2.הסמים והמאזניים האלקטרוניים - נושא האישום השני - נתפסו במהלך חיפוש שנערך בביתו של העורר: הסם היה בידיו של העורר והוא ניסה להשליכו לאסלה; ואילו המאזניים נמצאו בתוך הדירה. אדם נוסף שהיה במקום, טען כי שני הפריטים שייכים לו; אך לא נמצאה בכך עילה לפטור את העורר מן האחריות להחזקתם.

הסמים, הנשק והתחמושת - נושא האישום הראשון - נמצאו, בעקבות מידע מודיעיני, טמונים בשלושה בורות, שנחפרו בחצרו של גן ילדים, המצוי, כאמור, מול הבית שבו התגורר אז העורר.

יומיים לאחר שהסמים, כלי הנשק והתחמושת הוצאו על ידי המשטרה מן הבורות, הזדמנו למקום שני שוטרים - סויסה ובן סביון - בסיור שגרתי; ומששמעו שמגן הילדים עולה רעש, ניגשו לשם על מנת לברר מה מקורו. השוטר סויסה, שטיפס על הגדר והשקיף אל חצר הגן, זיהה במקום את העורר עם אדם נוסף כשהם חופרים באדמה. סויסה וחברו הזעיקו תגבורת משטרתית, אך העורר והאלמוני שהיה עמו הצליחו להתחמק ולהסתלק מן המקום.

בבדיקת הפריטים שהוצאו מן הבורות, נתגלו שתי טביעות אצבע של העורר בחלק הפנימי של אחת משתי הקופסאות, שבהן הוחזקו הסמים. לא נתגלו טביעות אצבע על עטיפות הסמים או על גבי פריט אחר מהפריטים שהוסתרו בבורות.

3.ב"כ העורר טוען, כי אין בחומר החקירה "ראיה לכאורה" לאחריותו של מרשו להחזקת הסמים והנשק שנמצאו בשלושת הבורות שבחצר גן הילדים. טיעון זה נעוץ בשורה של השגות: ראשית - כנגד וודאות זיהויו של העורר על ידי סוויסה, בשעות החשיכה במקום שאין בו תאורה מספקת; ושנית - כנגד הסקת מסקנות לחובתו של העורר ממציאת שתי טביעות האצבע בחלקה הפנימי של אחת משתי הקופסאות שבהן אוחסנו הסמים.

לענין הזיהוי מדגיש ב"כ העורר, כי אין בדו"ח שהגיש סויסה הסבר על מה הוא מבסס את זיהויו של שולחו, כאשר העדר פרטים מזהים כלשהם לגבי חברו - שנותר אלמוני - מלמד שלא ניתן היה להבחין בפרטים כאלה; ואילו לענין טביעות האצבע מלין ב"כ העורר על כך, שלא ניתנה למרשו הזדמנות נאותה להסביר במועד כי הקופסה שבה נתגלו טביעות האצבע היא שלו, ונעשה בה שימוש על ידי אחר, אלמוני, שלא בידיעתו. בית המשפט התייחס להסברו האמור של העורר - שניתן בשלב מאוחר בשל כך שלא נאמר לו מלכתחילה היכן נמצאו טביעות האצבעות - כאל הסבר כבוש חסר משקל; ולשיטתו של ב"כ העורר, שגה בכך.

4.טענותיו של ב"כ העורר אינן מקובלות עלי. אכן, הראיה המרכזית הקושרת את העורר לפריטים שנתגלו בשלשת הבורות, היא עדותו של סוויסה, אשר זיהה את העורר - על רקע היכרות קרובה - כאחד מהשניים שחפרו בחצר הגן, במקום שבו נתגלו הפריטים נושא האישום הראשון יומיים קודם לכן. בדין על כן, מיקד ב"כ העורר את השגותיו כנגד קיומה של "ראיה לכאורה", בזיהויו של שולחו על ידי סוויסה. ברם, השלב המתאים לבירור השגותיו של ב"כ העורר כנגד משקלו של הזיהוי - הנעוצים בעיקרם בתנאי התאורה ששררו בשעתו בחצר גן הילדים - הוא במסגרת חקירתו הנגדית של סוויסה; ואין בהן, על פי טיבן, כדי ליטול ממשקלו של הזיהוי, כגורם מרכזי בתשתית הראייתית העומדת בבסיס החזקת העורר במעצר עד תום ההליכים.

אשר למשמעות הימצאותן של טביעות האצבע בהקשר זה, מוכן אנכי - לצורך הדיון - ליטול מן ההסבר שנתן לכך העורר את תווית האופי השלילית של "הסבר כבוש", שהטביע עליו בית המשפט. ברם, גם כך - אין לומר שאין לטביעות האצבע משקל כלשהו בהקשר זה, ושבית המשפט לא היה רשאי לראות בהן ראיה המתיישבת עם המסקנה העולה מזיהויו של העורר על ידי סוויסה, ובדרך זו תומכת בה.

בשלב זה של ההליכים, כל שנדרש הוא קיומן של "ראיות לכאורה" המקימות בסיס לסיכוי סביר של הרשעה. לענין זה, די במסקנה המתחייבת מן העובדה, שהעורר חפר בחצר גן הילדים במקום שבו נתגלו יומיים קודם לכן הסמים, כלי הנשק והתחמושת נושא האישום הראשון; ובחיזוק שנמצא לה בטביעות האצבעות. ואין לשכוח בהקשר זה גם את העובדה, שבביתו של העורר נתגלו סמים מאותו סוג - הרואין - ומאזניים אלקטרוניים המשמש לשקילת סמים לצרכי הפצתם; וכי טענתו של העורר כי שהה בביתו במשך כל הערב שבו זוהה על ידי סוויסה, אינה מתיישבת עם דבריה של אשתו בענין זה.

סיכומם של דברים: בית המשפט המחוזי היה רשאי למצוא במיקבץ הראיות האמור, תשתית ראייתית לכאורית מספקת להוכחת אחריותו של העורר להחזקת הסמים והנשק, שנמצאו מוסתרים בחצר גן הילדים; ואנכי לא מצאתי עילה להתערב במסקנתו בהקשר זה.

5.שלילתה של חלופת מעצר מכוח אופיה של העבירה נושא האישום, אינו זר להלכה הפסוקה בנושא זה. יש ואופיה של עבירה, כשלעצמו, מקים - על רקע נסיון החיים - בסיס לחשש ממשי וקרוב של שיבוש הליכים; ויש שהוא משמש - כשלעצמו - גורם מרכזי לקביעת עוצמתה של של "מסוכנותו" של הנאשם.

לשיטתי, החזקת כמות נכבדה של הרואין, מלמדת על מעורבות עמוקה בהפצת הסם; ומעורבות כזו מקימה, בדרך כלל, יסוד מבוסס להנחה, שהמחזיק לא יחדל מפעילות זו גם לאחר שנחשף. הסיכון שבהמשך הפעילות, מבסס, מטבע הדברים קיומה של "מסוכנות" מוחשית וקרובה לבטחון הציבור; ובעקרון, די בה כדי לשלול חלופת מעצר.

במצב דברים זה, לא מצאתי טעם להערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להורות על חלופת מעצר.

6.לאור כל האמור לעיל הערר נדחה.