בש"פ 7758/13 עבדאללה שולי נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ד' צרפתי ) מיום 12.11.2013 במ"ת 36190-10-13, אשר הורה על הארכת מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום ב-15 אישומים של סחיטה באיומים וקשירת קשר לביצוע פשע. על-פי כתב האישום, היה העורר חלק מחבורה שעליה נמנו גם סברי שאני (להלן: סברי ), חסן אבו ליל (להלן: חסן ) ואדם נוסף (להלן: אבו מוחמד חאג' ). הללו קשרו קשר לסחוט כספים באיומים, בהטרדות טלפוניות, בהטלת אימה ובהפחדה, מתושבי עין מאהל. כך עשו משלהי חודש אוגוסט עד תחילת חודש ספטמבר 2013. הנסחטים קיבלו טלפון מאבו מוחמד חאג', וזה איים עליהם בפגיעה בהם, בבני משפחתם וברכושם. העורר היה מעביר לסברי ולחסן המחאות שחזרו, ושולח אותם אל הנסחטים. סברי וחסן פנו אל הנסחטים, ודרשו מהם לקבל את דמי הסחיטה, ובין היתר איימו עליהם בפגיעה מ"הג'מעאה". את כספי הסחיטה העבירו סברי וחסן לעורר. כך גבו בני החבורה בסחיטה באיומים רבבות שקלים מאנשים שונים.

3.

בבית המשפט המחוזי הוסכם על קיומן של ראיות לכאורה ועל קיומה של עילת מעצר, והעורר הופנה לשירות המבחן לשם הכנת תסקיר מעצר. לימים, לאחר הגשת התסקיר, השלים ב"כ העורר את טענותיו לעניין עוצמת הראיות, אך בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו בהקשר הזה, והצביע על הודעותיהם של סברי וחסן המפלילות את העורר ומייחסות לו מעורבות כגורם בכיר בחבורה. בית המשפט המחוזי מצא

די ראיות הקושרות את העורר לכאורה לדמות המכונה "נאסר" בפרשה הנדונה, ולפעולות הסחיטה. בית המשפט המחוזי הִפנה לראיות נוספות בחומר החקירה, ומסקנתו הייתה כי יש די ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. אשר לעילת המעצר, ציין בית המשפט המחוזי את דרגת המסוכנות הגבוהה, ואת החשש מפני שיבוש מהלכי משפט. בית המשפט ציין את משך זמן ביצוע המעשים, את התיחכום, את התעוזה, את התכנון ואת העדר המורא. גם תסקיר שירות המבחן העלה שיקולים לחובת העורר, חרף עברוֹ הפלילי הנקי, והמסקנה הייתה כאמור להורות על הארכת המעצר עד תום ההליכים.

4.

בעררו טען העורר בתחילה לעוצמה חלשה של הראיות, שאינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים. בהמשך טען כי חוות דעת גרפולוגית נמצאת בהכנה, וכי היא עשויה להכריע את הכף לטובת העורר, אם ימַצא שרישום פרטים על דף נייר, לגבי אנשים שנסחטו, לא נרשם על ידו. על רקע זה, ביקש ב"כ העורר להתמקד בגדרי ערר זה רק בעילת המעצר ובחלופה למעצר. לטענתו, מחמת עברוֹ הנקי של העורר, חלקו השולי בפרשה הנדונה, והזמן הרב הצפוי לניהול משפטו, כל אלה מצדיקים את שחרורו לחלופת מעצר. ב"כ העורר טען כי טעה בית המשפט המחוזי כשקיבל את המלצת שירות המבחן, משום שההנחה שבבסיסה הייתה שהעורר ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. קצין המבחן נמנע מהמלצה רק משום שהעורר לא הודה בביצוע העבירות, ולפיכך יִחס לו חוסר כנות והימנעות משיתוף פעולה. העובדה שהמפקחים שהוצעו גוננו על העורר והאמינו שלא ביצע את המעשים, לא צריכה להשפיע על ההחלטה בעניין מסוגלותם לפקח על העורר בתנאי שחרור מגבילים.

5.

לטענת המשיבה, אין הצדקה להעתר לערר, והיא סומכת את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. שתי עילות מעצר מתקיימות בבירור, מסוכנות וחשש לשיבוש הליכי משפט. זאת, לאור חומרת העבירות המיוחסות לעורר, היקפן, תכיפות ביצוען, כאשר העורר הוא "הרוח החיה" מאחורי המעשים שנעשו בצוותא. לכך מצטרפת המלצתו השלילית של שירות המבחן המעידה גם היא על מסוכנותו של העורר, ולפי האמור בה אין אפשרות ממשית לשחרורו של העורר לחלופת מעצר.

6.

הלכה פסוקה היא, כי בעבירות של סחיטה באיומים, הכלל הוא מעצר והחריג הוא שחרור. מדובר בעבירה קשה, מעיקה ומכבידה, והיא יכולה להעשות בשלל אופנים, גם מהבית. בעניין שלפנינו אין מדובר במעשה חד-פעמי, אלא ברצף של מעשים, 15 אישומים שונים בגין מעשים קשים של סחיטה באיומים, שהתבצעו לכאורה, כלפי קורבנות שונים. זאת ועוד, תסקיר שירות המבחן מדבר לחובתו של העורר באשר לאפשרות שחרורו לחלופת מעצר. הערכת הסיכון הפוטנציאלי בהתנהגותו, ומאפייניו האישיותיים, הביאו את שירות המבחן למסקנה כי המפקחים המוצעים, חרף התגייסותם, יתקשו להוות עבורו גורמי סמכות, ולא יוכלו להציב בפניו את הגבולות הנדרשים. גם באיזוק אלקטרוני, לדעת שירות המבחן, לא יהיה כדי להוות תחליף אפקטיבי לפיקוח אנושי, נוכח הסיכון הפוטנציאלי הטמון בהתנהגותו של העורר, המחייב פיקוח אנושי, סמכותי והדוק, על-ידי גורמים אנושיים אחראיים וניטרליים. עיון בתסקיר שירות המבחן מעלה כי המלצתו אינה מושתתת על הכחשת העורר את ביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, אלא על מאפייניו האישיותיים ועל קיומו של סיכון ברמה בינונית-גבוהה להישנות התנהגות פורצת גבולות.

7.

מסוכנותו של העורר מחייבת את מעצרו. לפיכך הערר נדחה.