בש"פ 777/98 מדינת ישראל נ. אברהם אבוטבול

1.נגד המשיב - יחד עם שניים נוספים - הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום (ת.פ. 13/97), לפיו מיוחסות לו עבירות שוד וקשירת קשר לבצע פשע; וזאת בכך, שיחד עם שני שותפיו לאישום שדד 110 ש"ח ממתדלק בתחנת דלק.

עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרם של המשיב ושותפיו לאישום עד תום ההליכים. בית המשפט קיבל את הבקשה בקשר למשיב - שהיתה לו הרשעה קודמת בשוד - והורה, ביום 6.2.97, על מעצרו כמבוקש; ואילו את שני שותפיו הורה בית המשפט לשחרר בערובה, בהתחשב בכך שעברם היה נקי ואחד מהם קטין. ערר שהגיש המשיב לבית משפט זה כנגד מעצרו נדחה.

2.הדיון על פי כתב האישום החל ביום 4.3.97, אך בשל סדרה של חילופי סניגורים למשיב נדחה מעת לעת עד ל- 17.11.97, שאז קוימה ישיבת הוכחות ראשונה. באותו יום הודיע הבגיר מבין שני שותפיו לאישום של המשיב על הסכמתו להגשת כל ראיות התביעה נגדו וצמצום פרשת ההגנה לסיכומים בלבד; ואילו השותף השני לכתב האישום - הקטין - הודה בכל העובדות שיוחסו לו, ומשנקבע כי עשה את המעשה המיוחס לו נדחה המשך הדיון לגביו לצורך קבלת תסקיר.

פרשת התפטרותם של סניגורי המשיב נמשכה: סניגוריתו התחלפה ומונה סניגור תחתה; והדיון בעניינו הסתיים רק ביום 27.1.98 בהכרעת דין, לפיה הורשע בעבירות השוד וקשירת הקשר, שיוחסו לו בכתב האישום .

המשך הדיון למתן גזר הדין נדחה ליום 8.3.98.

3.מעצרו של המשיב הוארך - פעם ראשונה - בבית משפט זה (בש"פ 7637/97), ל- 45 ימים החל מיום 1.1.98; ועתה מבקשת התביעה להאריך את מעצרו - פעם שנייה - ב- 45 ימים נוספים, החל מיום 15.2.98.

ב"כ המשיב הגיש התנגדות בכתב להארכת המעצר, כאשר לשיטתו: בית משפט זה כבר חיוה את דעתו שאין מקום להארכה נוספת, בכך שצימצם את תקופת ההארכה, שבקשה התביעה בפעם הראשונה, לכדי מחציתה; ואין בעצם ההרשעה בעבירת השוד כדי להצדיק שינוי בגישתו האמורה של בית המשפט. לשיטת ב"כ

המשיב, ההרשעה אינה מעלה ואינה מורידה לענין המשך ההחזקה במעצר; ומכל מקום - אין לראות בה גורם מכריע בהקשר זה.

זאת ועוד: ב"כ המדינה ציינה בבקשתה כי זו מוגשת למען הסר ספק בלבד; באשר לשיטתה, משניתנה הכרעת הדין שוב אין הגבלה על תקופת המעצר. פרשנות זו של הוראת ההגבלה הקבועה בסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), אינה מקובלת על ב"כ המשיב. לשיטתו, בנסיבות הענין, גם אם תידחה עמדתו באשר למתחייב מההארכה המצומצמת בפעם הראשונה, אין להמשיך ולהחזיק את מרשו במעצר אלא על פי הוראת הארכה לפי סעיף 62 לחוק האמור; והארכה כזו מחייבת בחינה מחדש של "מסוכנותו". בחינה זו יש לקיים - לשיטתו של ב"כ המשיב - על רקע הצורך בקיומה של "מסוכנות" מוגברת, שבכוחה להצדיק את המשך שלילת החירות מעבר לתקופות שקצב לכך המחוקק.

4.לשיטתי, משהוארך מעצרו של המשיב על פי הוראתו של סעיף 62 לחוק הנ"ל, אין בכוח מתן הכרעת הדין כדי לבטל את הצורך בהארכה נוספת; שהרי תקופת מעצר מוארכת מסתיימת במועד הקבוע בהוראת ההארכה, ואין נפקא מינה אם ניתנה במסגרתה הכרעת דין. נכון עשתה על כן התביעה, בכך שפנתה בבקשה להארכת המעצר לפני תום תקופת ההארכה הקודמת.

בהתחשב בעברו של המשיב ובעובדת הרשעתו פעם שנייה בעבירת שוד, עוצמת הסיכון שמא יחזור לסורו ויפגע בכך בבטחון הציבור, לא רק מקימה עילת מעצר אלא גם שוללת חלופת מעצר. כוחה של ה"מסוכנות", שעמדה בבסיס החזקת המשיב במעצר מאז הגשת כתב האישום נגדו, לא רפה עם הרשעתו, אלא, אדרבא - הוגבר.

5.במצב דברים זה, הנני נעתר לתביעה ומאריך את מעצרו של המשיב בארבעים וחמישה ימים נוספים החל מיום 16.2.98 ועד ליום 1.4.98 או עד למתן גזר הדין, הכל לפי המועד המוקדם יותר.