פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
7778/08
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
העותרים:
1. איימן קדורה
2. אמיר נפאר
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
עתירה לגילוי ראיה
תאריך הישיבה:
ה' בחשון התשס"ט (6.11.2008)
בשם העותר 1:
עו"ד חוסיין אבו חוסיין
בשם העותר 2:
עו"ד ח'אלד אזברגה
בשם המשיבה:
עו"ד יעל שרף
החלטה
כנגד העותרים הוגש ביום כתב אישום לבית המשפט המחוזי מרכז (תפ"ח 925-06-08), המייחס לעותר 1 עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), ועבירה של קשר לסיוע לאיוב במלחמה, לפי סעיפים 92 ו-99 לחוק העונשין; ולעותר 2 עבירה של קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה, לפי סעיפים 92 ו-99 לחוק העונשין, עבירה של סיוע לאויב במלחמה, לפי סעיף 99 לחוק העונשין, ועבירה של שידול לרצח, לפי סעיפים 30 ו-300(א)(2) לחוק העונשין.
לפי הנטען בכתב האישום, השניים, אזרחי מדינת ישראל, קשרו קשר עם גורם עוין מחוץ לישראל כדי לסייע לו בחטיפתו וברציחתו של חייל ישראלי לצורך מיקוח במשא ומתן לשחרור אסירים פלשתינאים.
לאחר הקראת כתב האישום ביום 8.9.2008 הגישה המשיבה לבית המשפט, תעודה בדבר ראיות חסויות (להלן: תעודת החיסיון ), שנחתמה על ידי שר הביטחון, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ). בתעודת החיסיון הביע שר הביטחון את דעתו, לפיה מסירת ראיות בנושאים המפורטים בתעודה עלולה לפגוע בביטחון המדינה.
מכאן העתירה שבפניי, בה עותרים העותרים כי אורה על גילויין של הראיות אשר לגביהן הוצאה תעודת החיסיון וכי אורה למשיבה למסור להם רשימת חומר הראיות הכוללת, ככל הניתן, את פרטי המסמכים החסויים ועניינם באופן שיבהיר באלו מסמכים מדובר.
ביום 6.11.2008 נערך דיון בפניי. לאחר ששמעתי את טענותיהם של באי כוח העותרים ובאת כוח המשיבה, הובא לעיוני, בהתאם להוראות סעיף 46(א) לפקודת הראיות, חומר הראיות שלגביו הוצאה תעודת החיסיון, וניתנו אודותיו הסברים על ידי באת כוח המדינה ונציגים מטעם שירות הביטחון הכללי, בהיעדרם של העותרים ובאי כוחם.
עת בחנתי את חומר הראיות החסוי, ודרשתי הסברים אודותיו כאמור, השאלה שעמדה בפניי הייתה האם הייתה הצדקה להטלת החיסיון באופן שהוטל והאם יש בחומר הראיות נשוא תעודת החיסיון כל חומר הרלוואנטי להגנתם של העותרים, או שיש בו כדי לשמש כראיה לכאורה לחפותם, ובמקביל, מה מידת הפגיעה הגלומה בהם לביטחון המדינה (ראו למשל, בש"פ 8456/01 דלאשה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.11.2001)).
לאחר בחינה זו הגעתי לכלל מסקנה כי קיימת הצדקה להטלת החיסיון, כפי שהוטל. בראש ובראשונה שוכנעתי, כי אכן חומר ראיות חסוי מן הסוג האמור, הנוגע בין היתר לשיטות חקירה ודרכי פעולה של שירות הביטחון הכללי, הוא חומר שגילויו עלול לפגוע בביטחון המדינה, כפי שנקבע על ידי שר הביטחון. חשוב יותר, לא מצאתי בחומר החסוי בו עיינתי חומר ראיות אשר חשיפתו מתחייבת על מנת שלא לקפח את הגנתם של העותרים או שיש בו כדי לסייע להם בכל אופן רלוונטי.
עוד אציין כי בנסיבות הענין ובשלב זה, לא לנכון להורות על מסירת רשימת חומר הראיות החסויות לידי באי כוח העותרים.
בכל הנוגע לטענות באי כוחם של העותרים בדבר אופן השימוש במדובבים, מקובלת עלי טענתה של באת כוח המשיבה, לפיה דווקא בעניינם של העותרים "רב הגלוי על הנסתר", ודווקא בשל חומרת המעשים המיוחסים לעותרים ייעשה שימוש במהלך משפטם בראיות אשר ברגיל היו נותרות חסויות. בענין זה מקובלים עליי אף הסבריהם של נציגי שירות הביטחון בדבר הצורך בחיסיונו של החומר שנותר חסוי, וכאמור לא מצאתי בו כל דבר שיש בו כדי לסייע להגנתם של העותרים, מעבר לחומר אותו עתידה המשיבה לחשוף בפני בית המשפט המחוזי. למותר לציין כי ככל שלא יהיה די בראיות אותן תחשוף המשיבה בפני בית המשפט כדי לבסס את אשמתם של העותרים יזוכו הם בדין, וברי כי המשיבה נוטלת על עצמה "סיכון" זה.
אשר על כן, העתירה נדחית.
ניתנה היום,
י"ד בחשון התשס"ט (12.11.2008).
ש ו פ ט