בש"פ 7791/00 גאלי מרדכי נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום המייחס לו עבירה של נסיון לרצח. מדובר בסכסוך שראשיתו בכריית אדמה על ידי נהג טרקטור שפעל בשירותו של העורר וסופו באיום שאיים העורר באקדח על שני אנשים שניסו למנוע זאת ממנו וביריות שירה לכיוונו של כל אחד מהם. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' משל (שהם)), בהחלטתו מיום 8.8.00, ציוה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בהחלטה נאמר, בין היתר, כי "בהעדר חלופת מעצר ספציפית מוצעת" אין אפשרות לשקול אפשרות של שחרור בערובה ובתנאים; לפיכך חזר העורר וביקש לשחררו לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא מ' טלגם), בהחלטתו מיום 15.8.00, דחה את החלופה שהוצעה תוך ציון שיש חשש "שמעצר בית לא יהיה אפקטיבי ולא ישיג את המטרה".

העורר ערר על ההחלטה האחרונה לפני בית המשפט העליון וטען, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי נמנע מלבדוק את האפשרות של חלופת מעצר. חברי הנכבד, השופט א' מצא, בהחלטתו מיום 11.9.00, דחה את הערר. כפי שציין, על הסניגור להביא את הצעותיו בדבר חלופת מעצר לפני בית המשפט המחוזי. לכך הוסיף כי "אין צריך לומר, כי אינני נוקט כל עמדה בשאלה אם בנסיבות הענין ניתן להסתפק בחלופת מעצר".

העורר עתר, אפוא, לבית המשפט המחוזי בבקשה לקבוע חלופת מעצר. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' לבהר שרון), בהחלטתו מיום 24.10.00, דחה את הבקשה, אחרי שבחן ארבע חלופות שהוצעו. שלוש מארבע החלופות נדחו "בשל סמיכותן למקום ביצוע העבירה"; הרביעית - שהייה אצל חברים של העורר באילת - נדחתה לאור נסיבותיה של העבירה ועברו הפלילי של העורר. מכאן עררו של העורר.

2.באי כוחו של העורר עומדים, בעיקר, על כך שהיתה נכונות עקרונית מצידן של הערכאות הקודמות לשחררו בערובה ובתנאים, אולם נכונות זאת לא התממשה בשל כך שהחלופות שהוצעו לא נבחנו כראוי. טיעון זה משתיתים הם על מה שנאמר על כך בהחלטות הקודמות, לרבות דבריו של השופט א' מצא שצוטטו לעיל. לפיכך יש לשקול עתה את החלופות שהם מציעים ולשחרר את העורר. עוד טוענים הם כי גם מטעמים שלעצם הענין יש לשחררו; הן מן הטעם שנסיבות העבירה לא היו חמורות - ו"לא נפלה שערה משערות ראשו של הקורבן" - והן מן הטעם שעבירותיו הקודמות של העורר לא היו חמורות ונעברו לפני שנים. לעיצומן של החלופות מדגישים הם שכולן, ובעיקר זאת שבאילת, לרבות הערובות ודרכי הפיקוח שילוו אותן, מבטיחות את מטרת המעצר.

3.אינני רואה עם באי כוח העורר עין בעין. חוששני כי הפרשנות שהם מייחסים להחלטות הקודמות ולאמירות שונות שבהן אין לה אחיזה בהחלטות ואין היא יכולה לשמש בסיס לדיון שלפני. מכל מקום, אפילו היה בה ממש אין בכך כדי לפטור את בית המשפט מחובתו לבדוק אם אכן ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך אחרת שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה.

נסיבות הפרשה הנדונה מעידות ללא שום ספק על מסוכנותו הגדולה של העורר. לפי הנטען איים העורר באקדחו בנפרד על כל אחד משני המתלוננים, אך לא אמר די ובהמשך חילופי הדברים בינו לבינם אף ירה לכיוונו של כל אחד מהם. העורר הורשע בעבר - אמנם, לפני שנים - בעבירות רכוש, סמים ואלימות, אולם לפני שנים מעטות הורשע שוב הפעם בעבירות של תקיפה, העלבה והכשלה של שוטר במילוי תפקידו. יתר על כן, העבירה שעליה הוא עומד לדין עתה נעברה בתקופה שהיה בחופשה, במהלך תקופת מאסר שריצה בעבודות שירות. הצטברות זאת מחייבת את המסקנה כי העורר מסוכן לציבור, ובעיקר למתלוננים, וכי אין לנקוט לגביו חלופה למעצר, אפילו יחוייב לשהות בעיר מרוחקת. אעיר כאן כי עיינתי בתשומת לב רבה במכתבה הנוגע ללב של רעייתו שהוגש לי בזמן הדיון, שבו פירוט של המצב המשפחתי, הכלכלי והרפואי של בני משפחת העורר. אכן, ראוי שבית המשפט יתחשב במצוקותיהם של בני משפחתו של אדם שנכשל בעבירה, אולם עליו להזהר מאד שמתוך כך לא יעצום עיניו מראות את מצוקותיהם של בני הציבור שהעבריין עלול לפגוע בהם.

4.לפיכך אני דוחה את הערר.