בש"פ 780/06 פלוני נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים בב"ש 5262/05 מיום 15.1.06 (כבוד הנשיאה מ' ארד), אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטים המתנהלים כנגדו.

ביום 28.12.05 הוגש כנגד העורר כתב אישום לבית-המשפט המחוזי בירושלים, המייחס לו עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק) וכן עבירת אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק.

לפי הנטען בכתב האישום, העורר ואשתו לשעבר (להלן: המתלוננת) התגרשו בחודש ספטמבר 2005. בתאריך 9.12.05 או בסמוך לכך, הגיע העורר לביתה של המתלוננת כדי לבקר את ילדיהם המשותפים ובמהלך ביקורו התפתח ויכוח בין השניים, במהלכו סטר למתלוננת פעמיים. בנוסף, לפי הנטען, באותו היום בשעה 11:00 לערך, הגיע העורר לדירתה של המתלוננת ברחוב טהון 17 בירושלים, נכנס בניגוד לרצונה לדירה ונעל את הדלת. לאחר זאת, דחף העורר את המתלוננת על הרצפה, הפשיט אותה מבגדי פלג גופה התחתון בניגוד לרצונה ועל אף צעקותיה שיפסיק, בעל אותה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

ביום 15.1.06 קיבל בית-משפט המחוזי בירושלים (כבוד הנשיאה מ' ארד) את הבקשה, בקובעו, כי לאור נסיבות המקרה, מן הראוי שהעורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטים המתנהלים כנגדו.

מכאן הערר שבפני. בערר, טוענת באת-כוח העורר, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שהחליט שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר, במקום המרוחק ממקום הימצאה של המתלוננת. לטענתה, מן הראוי היה לעשות זאת, לאור הראיות שהובאו והטענות שהושמעו בפניו, כאשר לטענתה, אף אחת מהן לא מצביעה על סכנה הנשקפת לציבור מצד העורר ובמיוחד נוכח העובדה, שאין לו כל עבר פלילי, אשר במשך 20 שנים עבד כאיש צבא קבע בצה"ל.

מנגד , תומך בא-כוח המשיבה את יתדותיו בהחלטת הערכאה הקודמת ומבקש לדחות את הערר.

לטענתו, המסוכנות הינה ממוקדת באופייה, אולם העורר איננו מבין את משמעות העובדה, שעליו לנתק קשר עם המתלוננת, אשר מפחדת ממנו ולפיכך עברה להתגורר אצל הוריה. בנוסף, קיים חשש לשיבוש הליכים מצידו של העורר וזאת במיוחד נוכח המסרים שהוא מעביר למתלוננת, דרך ילדיהם, גם בהיותו במעצר.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטת הערכאה שקדמה לי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום לקבל את הערר.

החלטתו של בית-המשפט המחוזי מבוססת ומנומקת היטב ולא מצאתי כל מקום להתערב בה. המעשים המיוחסים לעורר הינם חמורים ביותר, אשר יש בהם כדי ללמד על המסוכנות הנשקפת ממנו ואף בכדי ליצור חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996.

בנוסף, קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים כנגד העורר, אשר על קיומן לא חולקת באת-כוח העורר, אשר מתבססות, בעיקרן, על הודעותיהם של המתלוננת ואחיה, אשר תיאר את מצבה בעקבות כך שהזעיקה אותו למקום, זמן קצר לאחר האירוע.

הלכה היא, כי עבירת האינוס מצמיחה מסוכנות, אשר ממנה עולה, כי רק בנסיבות יוצאות דופן, ניתן להסתפק בחלופת מעצר. נוכח הערכתה של קצינת המבחן את מצבו של העורר, אשר מצוי במשבר קשה לאור גירושיו מהמתלוננת, סיום עבודתו ומצוקות נפשיות אחרות, נראה, כי צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי מצב זה טומן בחובו מסוכנות כלפי המתלוננת, אשר איננו מאפשר את המרתו של המעצר בחלופת מעצר.

אשר-על-כן, הערר נדחה.