בש"פ 7807/04 דסוקה דסוקי נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה לפיה נעצרו העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

1.העוררים עומדים לדין, ביחד עם ארבעה אחרים, בגין עבירות של חבלה בכוונה מחמירה ופציעה בנסיבות מחמירות. על פי כתב האישום, ב- 24.7.2004 בשעות הערב פגשו שניים מבין שישה הנאשמים, האחים גמאל וכמאל מחמיד, את שלושה המתלוננים, האחים וליד, עוואד וזיאד חליל, בכניסה לכפר פרדיס, שם התפתח ביניהם ויכוח. בתום הוויכוח הסתלקו גמאל וכמאל מן המקום, אולם לאחר זמן קצר שבו בלוויית כל הנאשמים האחרים, ובהם העוררים, והשישה גררו את המתלוננים אל שדה מעבר לכביש, שלפו לעברם סכינים ואיימו עליהם. בהמשך הכו הנאשמים את שלושה המתלוננים ודקרו אותם: וליד וזיאד סבלו מחתכים בגב ובירך, ועוואד סבל מקרע בטחול, קרע בדופן החזה וחתכים בחזה. בן דוד של המתלוננים, ראיד חליל, אשר הגיע למקום וניסה להרגיע את הרוחות, הוכה ונדקר אף הוא על ידי שני העוררים.

2.כתב האישום הוגש ביום 8.8.2004, ובד בבד עמו הגישה המשיבה בקשה לעצור את כל הנאשמים עד תום ההליכים נגדם. בהחלטתו מיום 15.8.2004 ציין בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה נגד כל הנאשמים, וביניהן הודעות המתלוננים ואנשים אחרים אשר נכחו בקטטה,

שסיפרו על חלקו של כל אחד מן הנאשמים. עוד הפנה בית המשפט אל הודעות של שני עדים אשר סיפרו כי הבחינו בחלק מן הנאשמים במקום האירוע בסמוך לפני התרחשותו ובסמוך לאחר מכן, ואחד מהם ציין כי הבחין שחלק מן הנאשמים, והעוררים בתוכם, אחזו בידיהם סכינים. בית המשפט הוסיף והפנה אל דברים מפלילים שאמרו העורר 1 וגמאל לאחד המתלוננים במהלך עימות שנערך ביניהם, מהם עולה, כך קבע, מעורבותם באירוע נשוא כתב האישום. אל מול ראיות אלה, כך קבע בית המשפט המחוזי, עומדת גרסת הנאשמים כי כלל לא נכחו באירוע. בית המשפט סבר כי גרסה זו מעוררות קושי, ומכל מקום, כך קבע, די בראיות לכאורה אשר פורטו לעיל כדי להקים את התשתית הראייתית הלכאורית הנדרשת על מנת להורות על מעצרם של הנאשמים. אשר לעילת מעצר קבע בית המשפט כי העבירות המיוחסות לנאשמים מקימות חזקת מסוכנות סטאטוטורית אשר לא הופרכה, ועוד קבע כי קיים חשש לשיבוש מהלכי משפט, נוכח הפחד אשר הפגינו חלק מן העדים מפני הנאשמים ובייחוד מפני העורר 1. בית המשפט הוסיף וקבע כי אין לאפשר את שחרורם של העוררים ושל גמאל לחלופת מעצר, בציינו כי העורר 1 הינו, לכאורה, מנהיג החבורה, והשתתף בעצמו במעשי הדקירה, ואילו העורר 2 וגמאל דקרו את המתלונן עוואד חליל דקירות מסוכנות בחזה ובמותן. שלושה הנאשמים האחרים, כך קבע בית המשפט, יוכלו להשתחרר לחלופת מעצר הולמת, ככל שתוצע כזו, בתנאי "מעצר בית" מלא.

3.מכאן הערר שבפניי, בו מלינים העוררים על החלטת בית המשפט בעניין מעצרם. העוררים טוענים כי שהו בביקור אצל דודו של העורר 2 בבית החולים הלל יפה בשעה שבה התרחשה הקטטה, וכי קבלה שהציג העורר 2 מחניון בית החולים מעידה על כך. העוררים מוסיפים וטוענים כי העדים שהעידו על מעורבותם בתגרה הינם נוגעים בדבר בהיותם בני משפחה של המתלוננים, ועוד הם טוענים כי המתלונן וליד כלל לא הזכירם בהודעתו הראשונה כמי שהשתתפו באירוע נשוא כתב האישום. לחלופין מלינים העוררים על כך שלא שוחררו לחלופת מעצר, ולטענתם יש בכך משום אפלייתם לרעה ביחס לנאשמים האחרים אשר לגביהם התאפשר שחרור לחלופה.

4.דין הערר להידחות. חומר הראיות המצוי בתיק מקים ללא ספק את התשתית הראייתית הלכאורית הנדרשת לצורך מעצר העוררים: כל המתלוננים העידו על מעורבותם של העוררים באירוע נשוא כתב האישום ובמעשי הדקירה (הודעות וליד מיום 26.7.2004 ומיום 28.7.2004; הודעת זיאד מיום 28.7.2004; הודעות עוואד מיום 26.7.2004 ומיום 3.8.2004; הודעת בן הדוד ראיד מיום 29.7.2004). להודעות המתלוננים מצטרפת הודעת אחיהם מחמד חליל, אשר עמד בסמוך למקום האירוע וראה את אשר התרחש לכאורה (הודעתו מיום 28.7.2004), וכן מצטרפות אליהן הודעותיהם של עבד אלעאל אבו שנדי ושל ערואה ועכד מיום 31.7.2004. אבו שנדי סיפר כי הגיע למקום בסמוך לאחר האירוע והבחין בעוררים ובנאשם נוסף כשהם "אינם רגועים", ואילו ערואה סיפר כי הבחין בעוררים ובנאשמים נוספים כשהם צועדים למקום האירוע ובידם סכינים. ערואה הוסיף וסיפר כי לאחר האירוע השתוללו הנאשמים והעורר 2 צעק "שאף אחד לא יתערב". העוררים לא נתנו כל הסבר מדוע יעלילו עליהם המתלוננים עלילת שווא, כטענתם: לדבריהם אין כל סכסוך בינם לבין המתלוננים ואף קיימים ביניהם קשרי ידידות (הודעת העורר 1 מיום 25.7.2004, עמוד 2, שורה 38; הודעת העורר 2 מיום 27.7.2004, עמוד 1 שורה 22). להודעות המתלוננים והעדים הנוספים יש להוסיף את העובדה שנמצאו ראיות לכאורה התומכות בגרסת המתלוננים לפיה ברקע האירוע נשוא כתב האישום עמד אירוע אחר שבו הותקף אבי המתלוננים בידי חלק מן הנאשמים (הודעת האב, יוסף חליל, מיום 28.7.2004; הודעות חמדאן ואיהב חליל מיום 31.7.2004). דבריו של גמאל בעימות שנערך בינו לבין המתלונן וליד המצביעים על מעורבותו באירוע, מאמתים אף הם לכאורה, את גרסת המתלוננים באשר לאירוע נשוא כתב האישום (תמליל עימות מיום 2.8.2004, עמוד 6).

5.בשלב זה ולצורך המעצר אין בטענת האליבי שהעלו העוררים בחקירתם כדי לסתור את חומר הראיות לכאורה שנאסף נגדם במידה כזו המצדיקה את שחרורם לחלופת מעצר. טענת האליבי נסמכת כל כולה על הקבלה בדבר תשלום עבור חניה בבית החולים שמסר העורר 2 לחוקרים ועליה מוטבעת שעה התואמת, לערך, את שעת האירוע. קבלה זו, אשר הומצאה לידי החוקרים שלושה ימים לאחר האירוע, אינה נושאת שם, וברי הוא כי אין בה כדי להוכיח על פניה שדווקא העוררים הם אשר שהו בבית החולים באותו מועד. טענת בא כוח העוררים לפיה אחד המתלוננים, וליד חליל, לא מנה את העוררים בהודעתו הראשונה כמי שהשתתפו באירוע, אף היא אין בה כדי להחליש את התשתית הראייתית נגדם במידה המצדיקה את שחרורם לחלופת מעצר. אכן, וליד לא הזכיר את העוררים בהודעתו הראשונה כמי שהשתתפו באירוע, ולא זו בלבד אלא שהוא הדגיש בפני אחד החוקרים יום לאחר מכן כי העורר 1 אינו קשור לאירוע וכי נוכחותו במקום התמצתה בפעולותיו להרגעת הרוחות (זיכרון דברים מאת החוקר אמיר אבו סעדה מיום 25.7.2004). אולם, כבר בהודעה הראשונה ציין וליד כי באירוע השתתפו אנשים נוספים בלא שהזכיר את שמם (עמוד 1 שורה 15), ובהודעה מאוחרת יותר הסביר כי לא הזכיר את שמם של העוררים והנאשם הנוסף משום שטרם ידע עד קשה כמה מצבו של אחיו, והיה מטושטש ומבולבל כתוצאה מן האירוע (הודעתו מיום 26.8.2004, עמוד 4 שורה 3). ההסבר שנתן וליד, לפיו החליט להפליל את העוררים רק לאחר שנתבררו תוצאותיו הקשות של מעשה הדקירה, עולה בקנה אחד עם דברים שמסרו המתלוננים בהודעותיהם לפיהם בתום הקטטה דרשו מהם הנאשמים שלא לערב את המשטרה (הודעת וליד מיום 26.7.2004, עמוד 3 שורה 6; הודעת זיאד מיום 28.7.2004, עמוד 2 שורה 6). הסבר זה מקהה את הקושי העולה מכך שבהודעת חליל הראשונה לא הוזכרו העוררים כמי שהשתתפו באירוע נשוא כתב האישום.

6.מעשי הדקירה המיוחסים לעוררים מקימים חזקת מסוכנות אשר לא נסתרה, ולחובת העורר 1 בהקשר זה יש לזקוף גם את עברו הפלילי בעבירות אלימות. עוד יש לציין כי עדים רבים בתיק הביעו חשש מן הנאשמים בכלל ומן העורר 1 בפרט, עד שנרתעו מלמסור עדות כל עוד לא שהו הנאשמים במעצר (הודעות עבד אלעאל אבו שנדי וערואה ועכד מיום 31.7.2004; הודעת וליד חליל מיום 26.7.2004 עמוד 3 שורה 6; זיכרון דברים מיום 26.7.2004 לפיו אמר עוואד, אחד המתלוננים, כי הוא חושש שבכוונת "הצד השני" לפגוע בו; זיכרון דברים מיום 29.7.2004 באשר לחששו של ראיד למסור הודעה). זאת ועוד, כפי שכבר צוין סיפרו המתלוננים וליד וזיאד כי מיד לאחר האירוע דרשו מהם הנאשמים שלא לערב את המשטרה, ווליד הוסיף שהעורר 1 התקשר אליו מספר פעמים בעניין זה במהלך הימים שלאחר האירוע (הודעת וליד מיום 28.7.2004 עמוד 1 שורה 14). בנסיבות אלה, מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי בדבר קיומה של עילת מעצר נוספת בגין חשש לשיבוש מהלכי משפט.

7.קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין מקום לאפשר את שחרור העוררים לחלופת מעצר אף היא מקובלת עלי: העוררים הגיעו אל האירוע כשהם חמושים בסכינים, ואף דקרו בהם את המתלוננים. בית משפט זה קבע לא אחת כי יש לפעול באופן נחוש על מנת למגר את תופעת הסכינאות, לרבות בדרך של מעצר עד תום ההליכים, ויפים הדברים לענייננו, בו נגרמו לאחד המתלוננים פגיעות קשות באיברים פנימיים כתוצאה מן הדקירות (ראו: בש"פ 7880/04 ימר נ' מדינת ישראל וההפניות שם). לכך יש להוסיף את החשש לשיבוש מהלכי משפט ולהשפעה על עדים, בייחוד בכל הנוגע לעורר 1, אשר ספק אם ניתן להפיגו בדרך של חלופת מעצר. טענת העוררים כי הופלו לרעה לעומת נאשמים אחרים ששוחררו לחלופת מעצר אף היא אין בה ממש: העוררים וגמאל הם אלה שביצעו בפועל את מעשי הדקירה, והעורר 1 אף נחשב כמנהיג החבורה (הודעת וליד מיום 28.7.2004 עמוד 1, שורה 6; הודעת זיאד מיום 28.7.2004; הודעת ערואה מיום 31.7.2004, עמוד 2 שורה 5). בנסיבות אלה, צדק בית משפט קמא בכך שהורה על מעצרם של העוררים, למרות החלטתו לאפשר את שחרור שלושה הנאשמים האחרים לחלופת מעצר.

הערר נדחה.