פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בש"פ
7854/01
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
המערער
ת:
מדינת ישראל
נגד
המשיב
:
יוסף כליב
תאריך
הישיבה: כ"ה בתשרי תשס"ב (12.10.01)
בשם
המערערת: עו"ד יאיר כרמל
בשם
המשיב: עו"ד אברהם סגל
ערר על החלטתו של בית המשפט
המחוזי בחיפה מיום
11/10/2001 בב"ש 4405/01
(ת"פ 360/01) שניתנה
על-ידי כבוד השופט ר' ג'רג'ורה
החלטה
המשיב עומד לדין לפני בית המשפט המחוזי בחיפה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה כהגדרתה בסעיף 329(1) לחוק העונשין, התשל"ז1977-. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, אך בית המשפט סירב להיעתר לבקשה והורה על שיחרורו ממעצר בתנאים אלה ואחרים, במרכזם "מעצר בית מלא".
על החלטה זו הערר שלפניי, ועתירת המדינה היא כי אורה והמשיב ייעצר עד תום ההליכים.
בא-כוחו המלומד של המשיב העלה לפניי שתי כיתי טענות: האחת עניינה בנושא הראיות לכאורה והאחרת עניינה בחלופת המעצר. בהמשך דבריי להלן אדרש לשתי טענות אלו, אחת לאחת, כסידרן.
אשר לראיות לכאורה: בבית-משפט קמא וכמותו בטיעונו לפניי, הסכים בא-כוח המשיב כי יש ראיות לכאורה לייסוד האמור בכתב האישום. בה בעת הוסיף וטען בבית-משפט קמא כי אותן ראיות מעלות "סימני שאלה כבדים של מהימנות הודעות המתלונן ובנו", ולפניי ניסח בא-כוח המשיב את טיעונו זה באמירה כי הראיות לכאורה שנאספו אל תיק המשטרה עוברות אך בקושי את הסף התחתון של ראיות לכאורה, וכי סף נמוך זה אינו מצדיק לסווג אותן ראיות כראיות המצדיקות מעצר. אינני סבור כי חובה עלי בערר הנוכחי להכניס עצמי בעוביה של הסוגייה בדבר עוצמתן של הראיות כיסוד האוצל על נושא מעצרו של נאשם. אמרתי אפוא אל ליבי אספק עצמי בראיות שנצברו בתיק המשטרה ובהחלטתו של בית-משפט קמא.
האירוע המתואר בכתב האישום אירוע קשה הוא. המשיב והמתלונן השניים רועי בקר הם ונתגלע סכסוך ביניהם על-אודות בני-בקר אשר נעלמו מעדרו של המתלונן. המתלונן חשד, כמסתבר, במשיב ואף אמר לו כי עומד הוא להגיש תלונה במשטרה על היעלמות הבקר מעדרו. הדבר היה ביום 22.9.2001 בשעות הבוקר. לאחר כמה שעות נפגשו המשיב והמתלונן ובפגישה זו תקף המשיב את המתלונן באלה עשויה עץ והיכה אותו מכות קשות בחזהו, בידיו וברגליו. מכות אלו גרמו למתלונן שברים פתוחים ברגליו וכן נפגעו ידו וחזהו. עד כאן - תיאור קצר של המעשה המיוחס למשיב.
המשיב טוען להגנתו: להד"ם. אין הוא כופר, אומנם, בכך שהמתלונן נפגע בגופו - הגם שלטענת בא-כוחו המלומד, עורך-דין סגל, הפגעים שנפגע המתלונן בגופו אינם חמורים כטענת המדינה - אך טענתו היא כי אין הוא יודע כיצד נפגע המתלונן כפי שנפגע. טענתו היא, בעיקרה, במקום אחר הייתי, והשאלה היא אם יש בידי המדינה ראיות לכאורה הסותרות טיעונו זה של המשיב.
גירסת המדינה המפלילה את המשיב במעשה מייסדת עצמה, בעיקרם של דברים, על שניים אלה: על הודעתו של המתלונן - המזהה בבירור את המשיב כמי שפגע בו כאמור בכתב האישום - ועל הודעתו של בן המתלונן אשר הזדמן למקום האירוע בסמוך לאחר המעשה וראה את המשיב - ממרחק קצר - מתרחק מן המקום ואלה בידו. כשאני לעצמי דומני שדי בראיות אלו כדי לייסד הוכחה לכאורה לאשמתו של המשיב. נוכח הודעותיהם הברורות והחד-משמעיות של המתלונן ושל בנו נדרשת הייתה ראיה חזקה ביותר מצד המשיב כדי להפריך את התמונה העולה מתוך הודעותיהם. ראיה חזקה מעין זו לא נמצאה לי.
בית-משפט קמא נמצא לו כי יש פירכות קשות בראיות התביעה. כך, למשל, מצביע בית-משפט קמא על שלוש גירסאות העולות מדברי האב, הבן ובית החולים על שעת האירוע הקשה: האם היה האירוע בשעה 12:00 בצהרים, בשעה 13:00 או סמוך או לפני השעה 11:00 בבוקר. כשאני לעצמי, אינני מתרשם במיוחד מאי-התאמות אלו והרי הזמנים הם כה סמוכים זה לזה עד שאין בחילופי הגירסאות, ובנסיבות העניין - ולפיהן לא היה המשיב במקום אף לא באחת משעות אלו - כדי להעלות או להוריד. בוודאי שאין בחילופי הגירסאות כדי לפגוע במהימנות האב או הבן.
הוא הדין בפירכות אחרות שנמצאו לו לבית-משפט קמא, כגון הילד שהיה ברכב של המשיב בעת המעשה. אכן, ראוי היה לה למשטרה כי תבחן לעומקה את טענת האליבי של המשיב, ולפיה היה בביתו בעת המעשה. אפשר אף כי במקרה אחר ישוחרר נאשם ממעצר אך באשר חדלה המשטרה מבירור טענת אליבי, כפי שקורה, לצערי, לעיתים קרובות למדי. ואולם במקרה זה אינני סבור כי מחדלה של המשטרה - ומחדלה אכן מחדל הוא - יש בו כדי לקעקע את גירסת התביעה. אם כך ככלל, לא-כל-שכן שהמשיב אף-הוא יכול היה להעמיד עדים שיעידו כי היה בביתו בעת האירוע. כך אף באשר לתצהירים שהגיש המשיב לתיק בית-משפט קמא, ולפיהם הרכב שהמתלונן ובן המתלונן טענו כי היה במקום האירוע - לטענת האב בא המשיב ברכב ולטענת בן המתלונן נסע המשיב מן המקום באותו רכב - היה במקום אחר בעת האירוע. בא-כוח המשיב ניסה להסביר מדוע לא מסרו אותם עדים הודעות למשטרה אלא אך תצהירים לבית-משפט, אך הסבריו לא שכנעו אותי. אין מונע, כמובן, אותם שני מצהירים לבקש ולמסור הודעות במשטרה גם עתה.
בא-כוח המשיב העלה עוד טענות באשר לסתירות או אי-התאמות בראיות התביעה ואילו בא-כוח המדינה השיב בראיות אשר יש בהן כדי לחזק את הודעות האב והבן. לא אדרש לכל אלו; עניין הוא לבית-משפט שידון במשפט לגופו לדון באותן ראיות לגופן.
עד כאן - הראיות לכאורה לאשמתו של המשיב.
בא-כוח המשיב לא העלה במפורש טענה באשר לקיומה של עילת מעצר, ואכן נתקיימה עילת מעצר כהוראת סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-. אין ספק שהכאתו של אדם ב"נבוט" ופיצוח עצמותיו באותן מכות הינה אלימות חמורה ואכזרית המעמידה עילת מעצר כהוראת החוק.
אשר לחלופת מעצר. בית-משפט קמא ייסד את החלטתו לחלופת מעצר על שלושה אלה: על הפירכות בגירסת המדינה; על-כך שלמשיב אין הרשעות קודמות ואין ראיה כי הוא עלול לשבש הליכי משפט או להטריד עדים; ועל-כך שמקום החלופה - בית אחותו של המשיב - חלופה ראויה היא.
אשר לראיות לכאורה, חלוק אני על בית משפט קמא, שלדעתי יש ראיות לכאורה בעוצמה ראויה. אשר להיעדר הרשעות קודמות למשיב, אכן כן הוא שאין לו למשיב הרשעות קודמות, ואולם לא נוכל להתעלם מכך שבשנת 1997 קבע בית-משפט כי בשנת 1994 עשה המשיב מעשה חבלה או פציעה בהיותו מזויין והגם שלא הרשיעו בדין, הוסיף בית המשפט וקבע כי שומה עליו לעשות שירות לטובת הציבור במשך 300 שעות. לא זה האיש שעליו ייאמר כי אין לו עבר פלילי. ואולם עיקר הוא במעשה המיוחס למשיב והמייסד עצמו על ראיות לכאורה. המשיב הוכיח עצמו באותו מעשה, כי לא זו בלבד שאדם אכזר הוא, אלא שאדם הוא שאין בו מעצורים. המתלונן הוא בן 61 ואילו המשיב הוא גבר צעיר וחזק בן כ26-. נטילת "נבוט" ליד ופיצוח עצמותיו של הזולת מעידים על מסוכנות רבה. ומסוכנות זו אין לה מקום ואין לה שעה. מסוכנות זו מחוייבים אנו להישמר מפניה ועל-כן החלטתי לקבל את הערר.
אני מחליט לקבל את הערר ואני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.
היום, כ"ה בתשרי התשס"ב (12.10.2001).
ש ו פ ט
_________________
העתק מתאים למקור
01078540. G01
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444