בש"פ 789/11 חאלד אבו אל היג'א נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 27.1.2011 (עמ"ת 50730-01-11, כב' השופט א' טובי ) אשר קיבל את ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום בעכו מיום 26.1.2011 (מ"ת 19355-12-10, כב' השופטת ש' פיינסוד-כהן ) בה נקבע כי העורר ישוחרר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו ולשניים אחרים עבירה של פציעה כשהעבריין מזויין בצוותא, לפי סעיפים 334, 335(א)(1) ו-25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). לפי הנטען בכתב האישום, בערבו של יום 27.11.2010 הגיע העורר בלוויית שני הנאשמים האחרים למתחם מגוריו של אדם, אשר כלפיו התעוררו חשדותיו של הנאשם 3 כי הוא מצוי בקשר רומנטי עם אשתו (להלן: המתלונן ). השלושה, מצוידים בסכינים ומקלות, החלו רודפים אחר המתלונן עד אשר מעד ונפל. אז, החלו הנאשמים 3 ו-1 להכות את המתלונן עם מקל בכל חלקי גופו שעה שהעורר מפציר בשניים "בואו נהרוג אותו". הנאשמים 3 ו-1 המשיכו במעשי ההכאה והעורר עשה אז מעשה ודקר את המתלונן באמצעות סכין בפלג גופו התחתון. כתוצאה ממעשים אלו נגרמו למתלונן חבלות של ממש.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה המשיבה לבית משפט השלום למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. ביום 19.12.2010 קבע בית משפט השלום כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכן כי קיימת עילה למעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, אך הורה על עריכת תסקיר של שירות מבחן בעניינו. ביום 26.1.2011, לאחר שנתקבל תסקיר חיובי מאת שירות המבחן, הורה בית משפט השלום על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בבית אחותו, בפיקוחה ובפיקוחו של אדם נוסף. כמו כן, נקבעו התנאים הבאים: חתימה על שתי ערבויות צד ג' מאת המפקחים, על סך 20,000 ש"ח כל אחת; הפקדה של 10,000 ש"ח בקופת בית המשפט להבטחת תנאי השחרור; הפקדת דרכונו של העורר. יוער, כי שני הנאשמים האחרים בתיק נותרו בהוראת בית משפט השלום במעצר, משלא הוצגה על ידם חלופת מעצר הולמת. המשיבה הגישה ערר על ההחלטה לבית המשפט המחוזי אשר קיבל את הערר והורה בהחלטתו מיום 27.1.2011 על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בנימוקיו, קבע בית המשפט המחוזי כי מן המעשים המיוחסים לעורר נשקפת מסוכנות רבה, שבהתקיימה לא היה כל מקום לעבור לבחינתה של חלופת מעצר קונקרטית בעניינו. עוד נקבע, כי כלל הוא על פי ההלכה שמקום בו נאשם עושה שימוש בסכין כדי לפגוע באחר, או מקום בו העבירה גרמה לחבלה חמורה לקורבנה, יורה בית המשפט על מעצר עד תום ההליכים ורק במקרים חריגים ייעתר לשחרור בחלופה. מקרה זה, קבע בית המשפט המחוזי, איננו נכנס לאותם חריגים, ומשכך לא היה מקום להורות על שחרורו של העורר.

מכאן הערר שלפניי, בגדרו מלין העורר על החלטתו של בית המשפט המחוזי ומבקש כי החלטתו של בית משפט השלום תושב על כנה. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי עת ייחס לו עבירה של קשירת קשר (בהערכת מסוכנותו) ועבירה של חבלה חמורה (בהפעלת הכלל שהוזכר לעיל) וביסס עליהן את החלטתו, שעה שהן לא יוחסו לו בכתב האישום. כמו כן, שגה בית המשפט המחוזי, לטענתו, כאשר לא התייחס בהחלטתו לתסקיר שירות המבחן אשר המליץ על שחרורו, וממנו, כמו גם מהחלטת בית משפט השלום ניתן ללמוד כי יש בחלופת המעצר שהוצעה כדי לאיין את מסוכנותו. לכל אלו יש להוסיף, לטענת העורר, את עברו הנקי המצטרף למכלול השיקולים המצביעים על כך שיש לשחררו לחלופת המעצר שנקבעה.

המשיבה מצידה, מתנגדת לקבלת הערר. לטענתה, מעשיו של העורר על תוצאותיהם מעידים על מסוכנותו הרבה, אשר איננה ניתנת לאיון על ידי חלופת מעצר. מעשים אלו, הם שהיו בבסיס החלטתו של בית המשפט המחוזי אשר ראויה לטענתה להיוותר על כנה.

לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו ושמעתי את הצדדים, נחה דעתי כי דין הערר להתקבל בכפוף לתנאי אותו אפרט להלן.

משנקבע והוסכם כי הונחה תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של העורר וכי קיימת עילה למעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים, נותרה לנו, כמצוותו של המחוקק, שאלה אחת בלבד לבחינה והיא, האמנם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה" (סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים )). צודק העורר, כי לא יוחסו לו בכתב האישום עבירות של חבלה חמורה, קשירת קשר או החזקת סכין. משכך, לא ינחונו ההלכות בדבר העבירות הללו במענה על השאלה שהוצגה לעיל. עם זאת, מן העובדות המתוארות בכתב האישום עולה כי עבירת הפציעה שיוחסה למשיב, בוצעה תוך שימוש בסכין. משכך, נכון יהיה לבחון מקרה זה באספקלריה של הכלל שנקבע זה מכבר בפסיקה, גם באשר למי שלא הואשם בהחזקת סכין אך עובדת השימוש בו עלתה ונלמדה מעובדות כתב האישום, ולפיו, בהעדר נסיבות מיוחדות יורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים של העושה שימוש בסכין (ראו: בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.4.1994)). בקביעתו של כלל זה, לא זו בלבד שהפסיקה הצטרפה למחוקק, וחיזקה את חזקת המסוכנות שנקבעה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, באשר לשימוש בסכין אלא, שהיא אף קבעה מעין חזקה לפיה, על דרך הכלל, לא תמצא – עבור העושה שימוש בסכין – חלופת מעצר שיש בה כדי לאיין את מסוכנותו. עם זאת, ברי כי חזקה זו ניתנת לסתירה במקרים מסוימים. במקרה דנן, המעשים המיוחסים לעורר הינם מעשים חמורים אמנם, ויש בהם כשלעצמם כדי ללמד על המסוכנות הנשקפת ממנו. עם זאת, וכאמור, עדיין עלינו להוסיף חקר ולשאול האם מצויה לנו הדרך, בנסיבותיו של מקרה זה, לאיון מסוכנותו של העורר. נראה לי, כי עברו הנקי של העורר, תסקיר המבחן החיובי בעניינו, האמון שנתנו שירות המבחן ובית משפט השלום בו ובמפקחיו בצירוף ריחוק מיקומה הגיאוגרפי של חלופת המעצר ממקום מגוריו של המתלונן מלמדים שיש בחלופת המעצר שהוצעה על ידו כדי להפחית את המסוכנות הנשקפת ממנו וכי ראוי לשחררו אליה. עם זאת על מנת שתנוח דעתי כי מטרת המעצר אמנם מושגת באמצעות החלופה, רואה אני להוסיף תנאי מגביל נוסף לאלו שנקבעו על ידי בית משפט השלום, והוא איזוקו האלקטרוני של העורר. בכך, יהיה לדעתי כדי להוסיף להרתעתו של העורר ולהגנה על הציבור מפניו.

סוף דבר, הערר מתקבל בכפוף לתנאי שקבעתי לעיל. העורר ישוחרר ממעצר עם קיום התנאים שנקבעו בהחלטה זו ובהחלטת בית משפט השלום מיום 26.1.2011.