בש"פ 7898/02 מאיר (בן יהודה) רווח נ. מדינת ישראל

העורר, מאיר בן יהודה רווח, הובא לדין באשמת החזקתו של סם שלא לצריכה עצמית - קוקאין במשקל 37.71 גרם נטו.

המשיבה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים, ובבואו לבחון את מערכת הראיות מצא השופט המלומד של בית המשפט השלום (כבוד השופט מ' נדל), כי תשתית ראיות קיימת לכאורה, אך לנוכח ספקות מסוימים אשר התעוררו ביחס לגרסתם של השוטרים אשר לכדו את העורר, סבר בית המשפט כי נכון לעשות שימוש בחלופת מעצר.

להשלמת התמונה אוסיף, כי העורר נעצר בשעת לילה מאוחרת, במסדרון המוביל לדירתו, והיה זה לאחר שארבעה שוטרים ארבו לו שם. אחד מאלה, השוטר אלון זזון, טען כי בעת שאחז בעורר על מנת שלא יימלט, הבחין כי הוא משליך דבר מה מידו, ובהמשך נמצא כי מדובר בסם מסוכן שהיה ארוז בניילון ובנייר. שוטר נוסף שנכח בזירה, טל ולדמן, ערך אף הוא דו"ח על האירוע, וממסמך זה עולה כי הוא לא ראה את השלכת הסם על ידי העורר, אף שלטענתו עמד במקום סמוך ובשלב מסוים אף אחז בעורר.

כאמור, החליט בית משפט השלום להסתפק בחלופת מעצר, והורה כי העורר ישהה במעצר-בית בדירת זוגתו באילת.

המשיבה ערערה על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' אלון), ושם נהפכה הקערה על פיה. בית המשפט בחן את ראיות המשיבה, ומצא כי אין בהן אותן סתירות או כרסום עליהם הצביע בית משפט שלום. לפיכך, ולנוכח הסכנה כי העורר יוסיף לחטוא בעבירות סמים, סכנה הנלמדת גם מעברו הפלילי המכביד, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו.

בא-כוח העורר, עו"ד זילברשטיין, טען בפני כי אין זה סביר שאת מה שטען אלון זזון כי ראה (השלכת הסם), נעלם מעיניו של חברו טל ולדמן. כן נטען, כי על פי גרסת זזון הוא ראה את העורר משליך מידיו חפץ אחד, בעוד שבפועל נמצא הניילון בו היה ארוז הסם לבדו, ולצדו מוטלת האריזה האחרת מנייר. לבסוף נטען, כי המדינה השהתה את הגשת עררה לבית המשפט המחוזי במשך 7 ימים, וזהו נתון עליו ראוי לתת את הדעת במסגרת שיקוליו של בית המשפט בבואו להחליט אם מעצרו של העורר הוא תרופתו היחידה.

במחלוקת שנתגלעה בין שתי הערכאות אשר קדמו לי, דעתי היא כדעתו של בית המשפט המחוזי. אף אני עיינתי בדו"חות שנערכו על ידי שניים מהשוטרים אשר נכחו בזירה, ולא שוכנעתי כי דו"חות אלה אינם יכולים להתקיים זה לצד זה. מעצרו של אדם הוא הליך דינמי, ולפיכך אפשר גם אפשר שאחד השוטרים הבחין בהשלכת הסם בעוד שהדבר נמנע מחברו, בין אם תשומת לבו היתה נתונה לעניין אחר או משום קושי אובייקטיבי לראות אותה תנועה. זאת ועוד, ההגיון מחייב שאדם המבקש להיפטר מראיה מפלילה המצויה בידו, לא יעשה זאת בתרועה רמה אלא בסתר, ואפשר שזהו ההסבר לכך שטל ולדמן לא ראה זאת.

העולה מהאמור הוא, שבידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת הנטען על ידה בכתב האישום, והשאלה הנוספת היא אם תרופתו של העורר תימצא במעצרו בלבד. החלטתי להשיב על שאלה זו בחיוב, הואיל ושהייה במעצר-בית בדירתה של זוגתו, לא תמנע ממנו להמשיך לחטוא בעבירות סמים, ואין מדובר בחשד בעלמא אלא כזה שיש לו בסיס, הואיל ולעורר הרשעות פליליות רבות מאותו תחום, ובגינן הוא נשא גם בעונשי מאסר. זאת ועוד, מתסקיר המעצר אשר המליץ על שחרור העורר עולה, כי הוא טען בפני שירות המבחן כי נגמל משימוש בסמים, ולפחות באמירה זו הוא לא דייק, הואיל ובחקירתו מיום 22.9.01 (באירוע אחר) הודה כי 45 כדורי סם מסוג אקסטזי אשר נמצאו בחזקתו, נועדו לשימושו העצמי.

מכאן דעתי כי לא נמצאה עילה לשנות מהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ולפיכך דינו של הערר להדחות, וכך אני עושה.