בש"פ 7898/08 רובשן שלומוב נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ו' מרוז) מיום 11.9.2008 בה נדחה ערר שהגיש העורר על החלטתו של בית משפט השלום בבאר-שבע בבקשה לעיון חוזר בעניין מעצרו עד תום ההליכים נגדו.

1.

בבית משפט השלום בבאר שבע הוגש נגד העורר ביום 28.7.2008 כתב אישום, שתוקן בהמשך, המייחס לו ולאדם נוסף (להלן: ליולקו ולהלן ביחד: הנאשמים ) עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות. על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 26.7.2008 הגיעו הנאשמים לחנות בתחנת דלק "פז" בבאר-שבע וביקשו מן המתדלק בתחנה (להלן: המתלונן ) לתדלק את רכבם וכן ביקשו לרכוש אלכוהול וסיגריות. באותו מעמד החל העורר לקלל בשפה הרוסית, ולאחר שהמתלונן העיר לו על כך המטיר עליו העורר קללות ואף ירק בפניו. המתלונן השיב ביריקה לפניו של העורר, ובשלב זה הזמין העורר את המתלונן אל מחוץ לחנות ושם חבט באפו של המתלונן. עובד נוסף בתחנת הדלק שנכח באירוע פנה לליולקו וביקש כי יעזור לו להפריד בין העורר למתלונן וליולקו פנה למתלונן ואמר לו "עזוב בוא נדבר", אך חבט בו אף הוא באגרופו והעורר מצידו בעט ברגלו של המתלונן. עקב כך נגרמו למתלונן חבלות של ממש המתבטאות בשקע באף, דימום ואודם בגשר האף.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם ובהחלטתו מיום 1.8.2008 קיבל בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט ג' טהר לב) את הבקשה בציינו כי הנאשמים לא חלקו על קיומן של ראיות לכאורה ובקובעו כי אין לקבל את טענתם שהאירוע נשוא כתב האישום אינו אלא קטטה שפרצה בין העורר ובין המתלונן. בית משפט השלום קבע עוד כי החוק אינו משלים עם יישוב סכסוכים בדרכים אלימות והוסיף וקבע כי נשקפת מן הנאשמים סכנה לביטחון הציבור המקימה עילת מעצר נגדם, בשל האלימות שבה נקטו ובשל עברם הפלילי בהדגישו כי העורר הורשע בעבר פעמיים בסחיטה באיומים ופעם נוספת בשוד מזוין ואף ריצה מאסר בפועל. אשר לחלופת המעצר – הציע העורר שחרור למעצר בית בפיקוחן של אמו ובת-זוגו. בית משפט השלום ציין כי "אינני שולל באופן מוחלט את האפשרות לרסן את המשיבים", אך קבע כי התרשם שהמפקחות שהוצעו לא תוכלנה להציב לעורר גבולות, וכי השפעתן עליו אינה ניכרת. על-כן הורה בית משפט השלום על מעצרם של שני הנאשמים עד תום ההליכים נגדם.

3.

על החלטה זו הגישו הנאשמים בקשה לעיון חוזר, במסגרתה הציע העורר שני ערבים נוספים המוכנים לפקח עליו –

מעסיקיו במסעדה בה עבד עד מעצרו (להלן: הערבים הנוספים ). ביום 4.9.2008 דחה בית משפט השלום בבאר-שבע (כב' סגנית הנשיא ד' בית אור) את הבקשה, בעומדו בהרחבה על תסקיר המעצר שהוגש לו. בית המשפט ציין כי לפי התרשמותו של שירות המבחן ניהל העורר במשך שנים רבות אורח חיים עברייני, השתמש באלימות להשגת מטרותיו ואף ריצה שני מאסרים בפועל, אשר מן האחרון שבהם שוחרר לפני כ-8 חודשים בלבד. בית המשפט ציין כי מן התסקיר עולה אמנם שלאחרונה מנסה העורר לגבש לעצמו זהות חדשה, כי בכוונתו לתפקד באופן נורמטיבי, כי הוא זקוק למסגרת יציבה ותומכת שתסייע לו לשמור על גבולות פנימיים וחיצוניים וכי עד למעצרו האחרון, במשך חמישה חודשים, עבד במסעדה שבבעלות הערבים הנוספים שהוצעו. אולם, בית משפט השלום הדגיש כי

על פי התרשמותו של שירות המבחן אף שיש לעורר יכולות שיקום הוא עדיין מתקשה לבחון אלטרנטיבות נורמטיביות להתנהגותו ולהתמודד עם לחצים וקשיים ללא שימוש באלימות. עוד העריך שירות המבחן כי הסביבה החברתית מהווה עבורו גורם סיכון ובמצבי דחק הוא מתנהג לפי הקודים המוכרים לו. בדחותו את הבקשה נסמך בית המשפט על האמור עוד בתסקיר שם ציין שירות המבחן כי "נראה שמדובר ברמת סיכון גבוהה בהתנהגותו, וזאת במיוחד בסביבתו החברתית בבאר שבע... [ש] מפחיתה את סיכוייו לשמור על גבולותיו ולהימנע ממצבי סיכון".

בית משפט השלום הוסיף והדגיש כי דחיית הבקשה לעיון חוזר מתחייבת גם נוכח החלק הדומיננטי המיוחס לעורר באירוע נשוא כתב האישום ונוכח עברו הפלילי האלים התומכים אף הם במסקנה כי נשקפת ממנו מסוכנות שאינה מאפשרת שחרור לחלופת המעצר המוצעת הכרוכה בהעסקתו במסעדה, ולו בהשגחת מעסיקיו, והכוללת מפגש תמידי עם קהל אנשים. מפגש זה בצירוף הקירבה לסביבתו החברתית תגביר, כך נקבע, את חשיפתו של העורר לגורמי סיכון. לפיכך דחה, כאמור, בית משפט השלום את הבקשה לעיון חוזר והותיר על כנה את ההחלטה למעצרו של העורר עד תום ההליכים.

4.

על החלטתו זו של בית משפט השלום הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בהחלטתו מיום 11.9.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ו' מרוז) כמו בית משפט השלום את טענת העורר לפיה האירוע נשוא כתב האישום אינו תקיפה כי אם קטטה, וכן דחה את הטענה לפיה בכך שהמתלונן נעתר להזמנתו לצאת אל מחוץ לחנות כדי להמשיך את הויכוח עמו – יש כדי להפחית במידה ניכרת מחומרת המעשה שיוחס לו. בית המשפט קבע בהקשר זה כי אפילו הסכים המתלונן לצאת מחוץ לחנות "אין בכך כדי להצדיק את המעשה מתחילתו ובוודאי שאין בכך כדי להפחית מחומרת האלימות שגילה העורר 2 כלפי המתלונן", עוד ציין בית המשפט כי אין בחומר הראיות לכאורה ראיה לכך שהמתלונן נקט אלימות כלפי העורר ולעומת זאת קיימת תשתית ראייתית לכאורה מוצקה דיה לביסוס עבירת התקיפה ממנה קמה עילת מעצר. אשר לשחרור העורר לחלופת המעצר שהוצעה, אימץ בית המשפט קמא את קביעתו של בית משפט השלום ואת נימוקיו ולאחר כל אלה דחה את הערר.

5.

מכאן הערר הנוסף שבפניי. העורר טוען כי למצער ראוי היה לשחררו למעצר בית מלא בביתו והוא מציע כי שני מעסיקיו ישמשו ערבים גם לתנאי שחרור אלה. עוד הוא מוסיף ומציע כי יוטלו מגבלות על הנכנסים לביתו ובכך ינוטרל החשש להשפעה החברתית הסביבתית עליה עמד בית המשפט בהחלטתו. העורר מדגיש כי כיום הוא עובד ותפקודו נורמטיבי וכי שגה בית משפט קמא כאשר ביסס את החלטתו על עברו הפלילי ועל עבירה דומה שביצע, בציינו כי מדובר בעבירה שבוצעה לפני שנתיים וחצי.

העורר מדגיש כי על-פי קביעת שירות המבחן קיים פוטנציאל שיקום בעניינו, וכי המסגרת הזוגית והמשפחתית מסייעות לו לתפקד ברמה מסוימת ולהפחית את רמת הסיכון לחזור לפעילות עבריינית. העורר מוסיף ומציין כי המלצת שירות המבחן לבדיקת אפשרות לחלופת מעצר "במרחק משמעותי מבאר שבע" אינה רלוונטית לגביו משום שאין לו משפחה או חברים המתגוררים במרחק רב מבאר-שבע ויכולים לפקח עליו. לבסוף טוען העורר כי אף שהוא אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה, המתלונן תרם את חלקו לאירוע נשוא האישום בכך שירק בפניו, בעט בו ונענה להזמנתו לצאת מחוץ לחנות. לטענת העורר יש בכך כדי להשפיע על הערכת מסוכנותו, שכן אין מדובר בעבירה מתוכננת אלא בעבירה שבוצעה כתוצאה מויכוח שפרץ עם המתלונן ומשכך אין סכנה כי אירוע כגון זה יישנה באם הוא ישהה במעצר בית מלא.

המשיבה מצידה מתנגדת לשחרור העורר לחלופת מעצר נוכח המעשים האלימים המיוחסים לו בכתב האישום ונוכח עברו הפלילי המכביד.

6.

בחנתי את הנימוקים שפורטו בהחלטותיהן של הערכאות קמא ולא מצאתי כי נפלה בהן טעות המחייבת את התערבותנו כערכאה שלישית. יחד עם זאת, הואיל ובפנינו העלה העורר לראשונה את האפשרות של מעצר בית מלא בביתו באיזוק אלקטרוני ובפיקוח של ארבעה ערבים שישגיחו עליו במשך כל שעות היממה (אמו של העורר, בת זוגו ושני מעסיקיו), תוך קביעת מגבלות על זהות האנשים שיותר להם להיכנס לביתו, והואיל ובית משפט השלום בהחלטותיו המפורטות לעיל לא שלל את האפשרות לשחרר העורר לחלופת מעצר בתנאים הולמים, יתכן כי מן הראוי שההצעה החדשה שהועלתה עתה לראשונה תובא בפני בית משפט השלום בבקשה נוספת לעיון חוזר על מנת שבית המשפט יבחן אותה לפרטיה וישקול האם ניתן לקבלה לצורך חלופת מעצר. זאת בהתחשב במכלול הנסיבות הנוגעות לעניין וכן בהתחשב בכך שהמעשים המיוחסים לעורר במקרה דנן אינם ברף הגבוה של מעשי אלימות ובהתחשב עוד בגילו הצעיר של העורר ובהתרשמותו של שירות המבחן כי יש לעורר יכולות שיקום אותן החל מיישם הלכה למעשה בחודשים שקדמו לאירוע נשוא האישום.

בכפוף לאמור לעיל, הערר נדחה.