בש"פ 7927/99 תמיר אטדגי נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע באישומים של אינוס, מעשה סדום ומעשה מגונה הצומחים כולם מפרשה אחת. בית המשפט המחוזי החליט שיש עילה לעצור את העורר עד תום ההליכים, וכי אין הצדקה להסתפק בחלופת מעצר, אף לא בחלופה של מעצר בית מלא, ולכן ציווה שהעורר יהיה עצור עד תום ההליכים. זהו ערר על החלטה זאת.

בא-כוח העורר, אף שהוא דבק בגירסת העורר, לפיה יחסי המין שהעורר קיים עם המתלוננת קויימו בהסכמת המתלוננת, לא חלק בפני כי יש ראיות לכאורה להוכחת האישום. לפיכך הוא התמקד בחלופת המעצר. לטענתו, אין יסוד להניח כי העורר, אם יהיה עליו לשהות במעצר בית, יהווה סכנה לציבור. המתלוננת עצמה מתגוררת בצפון הארץ, ואילו העורר מתגורר באילת, וההצעה היא שהעורר יהיה נתון במעצר בית בבית הוריו ובאחריות הוריו. לכן, לטענתו, לא צפוייה ממנו סכנה למתלוננת, ואף אין יסוד לומר, בהתחשב בעברו של העורר, כי הוא יהווה סכנה לנשים אחרות מבנות המקום. הוא נתון במעצר כבר חודש וחצי לערך. עד כה לא נקבעה אלא ישיבת הוכחות אחת במשפטו, בעוד חודש וחצי לערך, ובישיבה זאת תישמע רק המתלוננת. יש עוד 16 עדים במשפט. לכן סביר להניח שמשפטו יימשך חודשים לא מעטים. במצב זה, טוען בא-כוח העורר, ניתן וראוי להסתפק בחלופת מעצר.

בא-כוח המשיבה מתנגד לבקשה. הוא טוען כי הפסיקה של בית משפט זה אומרת כי בדרך כלל החומרה והמסוכנות הטמונות בעבירה של אינוס מחייבות מעצר עד תום ההליכים, ורק במקרים יוצאי דופן ניתן וראוי להסתפק במעצר בית כחלופת מעצר. מקרה זה, לטענתו, אינו יוצא דופן. לעורר יש שתי הרשעות קודמות בעבירות תקיפה. יש בכך כדי ללמד שהעורר הינו אדם אלים ומסוכן. לפיכך, הוא טוען, אין הצדקה לסטות במקרה זה מן המדיניות המקובלת במקרים מעין אלה.

אף, לדעתי, המקרה אינו מצדיק חריגה מן המדיניות המקובלת במקרים מעין אלה, גם בגלל נסיבות המקרה, כאשר לפי כתב האישום מעשה האינוס לא היה קשור ליחסים קודמים של הנאשם והמתלוננת, וכמוהו כאינוס של אשה זרה, וגם בגלל ההרשעות הקודמות של העורר בעבירות תקיפה.

לפיכך אני מחליט לדחות את הערר.