בש"פ 7928/09 רמי חנניה נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת ז' בוסתן ) מיום 29.9.2009 בעמ"ת 18837-09-09, בה נדחה ערר על החלטתו של בית משפט השלום בנתניה (כבוד השופטת ג' ציגלר ) מיום 15.9.2009 במ"ת 2285-09, במסגרתה נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר בתנאי שחרורו בערובה כפי שאלו נקבעו על ידי בית משפט השלום במסגרת ב"ש 2285/09 מיום 30.3.2009.

עובדות והליכים קודמים

1.

ביום 8.2.2009 הוגש לבית משפט השלום בנתניה כתב אישום כנגד העורר. לפי כתב האישום, ביום 5.2.2009 עשה העורר מעשה מגונה בפומבי לעיני המתלוננת, קטינה ילידת 1992, ללא הסכמתה, בכך שהוא עמד מולה, הוציא את איבר מינו והחל לאונן ולגנוח. לפיכך, הואשם העורר בביצוע מעשה מגונה בפומבי – עבירה לפי סעיף 349(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

2.

במסגרת הליכי המעצר שננקטו כנגד העורר הוכן בעניינו תסקיר מעצר על ידי שירות המבחן למבוגרים. כמו כן הוכנה בעניינו של העורר חוות דעת פסיכיאטרית מהמוסד הרפואי בו טופל על רקע מחלת הנפש בה הוא לוקה.

על פי חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה לבית המשפט ביום 2.3.2009, העורר מאובחן כלוקה בסכיזופרניה מסוג סכיזואפקטיבי והוא אושפז שמונה פעמים נכון למועד בו הוכנה חוות הדעת. העורר נמצא במעקב אמבולטורי במרפאה לבריאות הנפש אך אינו מגיע למעקב באופן סדיר ולעיתים מפסיק את הטיפול התרופתי על דעת עצמו. במהלך אשפוזו האחרון, בתקופה שבין נובמבר 2008 לבין פברואר 2009, לא היו סימנים של התלקחות פסיכוטית או התנהגויות חריגות כולל התנהגות מינית חריגה והעורר השתחרר במצב של הפוגה ממחלתו והועבר להוסטל לאחר שעבר תהליך שיקומי חוץ מוסדי שהוגדר כמוצלח. יחד עם זאת, יומיים לאחר שחרורו מבית החולים נעצר על ידי המשטרה בגין האישום נשוא התיק דנן. על פי חוות הדעת, הגם שהעורר נמצא בהפוגה ממחלתו בשל טיפול תרופתי אותו הוא מקבל מנובמבר 2008 הוא סובל מליקוי אישיותי, אפקטיבי ותפקודי, אולם הוא אינו נזקק לאשפוז בשל כך.

בתסקיר מיום 25.3.2009 צויין כי משיחה של שירות המבחן עם הרופאה המטפלת בעורר במרכז לבריאות הנפש במקום מגוריו, עלה כי העורר מגיע לשיחות המעקב שנקבעו עמו, אך אינו נוטל את הטיפול התרופתי באופן מסודר, על כן סבורה היא כי הוצאת צו אשפוז כפוי יוכל לסייע בהגברת הפיקוח עליו. להתרשמותה, התנהגות מינית חריגה אינה מאפיינת את העורר. שירות המבחן הדגיש כי נוכח מצבו הנפשי של העורר עולה קושי לצפות את מהלכיו והתנהגותו, אם כי נראה שבשנה האחרונה קיימת התדרדרות במצבו המתבטאת בתוקפנות ובהסתבכויות עם החוק. נוכח האמור העריך שירות המבחן כי קיים סיכון בהתנהלותו של העורר. עוד הטעים שירות המבחן כי בשלב זה חלופת המעצר בה שוהה העורר בבית אחותו ובפיקוח שלה ושל בעלה מצליחה לשמור על גבולות התנהגותו. בנוסף לכך, שירות המבחן המליץ שלא להיענות לבקשתו של העורר לשהות בתנאים מגבילים בבית בו גר אחיו, זאת נוכח מתיחות ביחסים ביניהם. בנוסף לכך, המליץ שירות המבחן להפנות את העורר לבדיקה אצל הפסיכיאטר המחוזי לשם בחינת האפשרות לאישפוזו בכפיה.

3.

נוכח חוות הדעת הפסיכיאטרית והתסקיר כאמור, הורה בית משפט השלום ביום 30.3.2009 כי העורר יישאר בחלופת המעצר ובפיקוח בבית אחותו. עוד קבע בית המשפט השלום כי כדי לאזן בין האינטרסים המתנגשים הוא ממנה מפקח נוסף שיפקח על העורר משעות הבוקר, לאחר שיובא אליו על ידי המפקח הראשון, עד לשעה 13:30 ואז ישיבו לבית אחותו או לידיו של המפקח הראשון.

4.

על החלטה זו הגיש העורר בקשה לעיון חוזר במסגרתה ביקש להורות על ביטול התנאים המגבילים כליל, לאפשר לו לחזור ולגור בבית בו מתגורר אחיו ולאפשר לו לצאת לעבודה. לטענת העורר, עברו הפלילי אינו מכביד ומדובר בעבירות שבוצעו לפני זמן רב. מעבר לכך טען העורר כי מחוות הדעת הפסיכיאטרית עולה כי אין הוא לוקה בהתנהגות מינית חריגה, כי מחלתו נמצאת בהפוגה וכי באישפוזו האחרון לא התגלו סימנים פסיכוטיים. כמו כן העורר טען כי הוא מגיע לפגישות שנקבעו לו במרפאה לבריאות הנפש והוא נוטל את הטיפול התרופתי באופן מסודר ועקבי כפי שאף עולה מחוות הדעת הפסיכיאטרית הנוספת שנערכה בעניינו במאי 2009, בה צויין כי הוא "אינו זקוק לאשפוז פסיכיאטרי ומשתף פעולה היטב בטיפול במסגרת אמבולטורית". עוד טען העורר כי בעניין התיק הפלילי הנוסף שהיה תלוי נגדו על רקע מערכת היחסים הבעייתית עם אחיו, המתגורר בדירה אליה ביקש העורר לשוב, נמצא כי העורר היה חולה בשעת מעשה ועל כן בית המשפט הורה על הפסקת ההליכים בהיותו לאו בר עונשין. בנוסף לכך צירף העורר אישור בדבר נכונות להעסקתו בחלוקת עלוני פרסום. לבסוף, טען העורר כי המשפט בעניינו נמשך כבר מספר חודשים, הוא אינו עומד בפני סיום וישנן תמיהות באשר למסכת הראייתית וגם בשל כך יש לשקול לבטל את התנאים המגבילים שהושתו עליו.

5.

לעומת זאת, המשיבה התנגדה להסרת התנאים המגבילים ולחזרת העורר לדירה בה מתגורר אחיו. לטענת המשיבה, לא ניתן להסיר את התנאים המגבילים שהושתו על העורר שכן אין זו הפעם הראשונה בגינה מועמד העורר לדין באשמת ביצוע מעשים מגונים. עוד טענה המשיבה כי מהתסקיר עולה כי העורר לא נוטל טיפול תרופתי באופן מסודר. בנוסף לכך טענה המשיבה כי העורר אינו יכול להיבנות מהתמשכות ההליכים בעניינו משבחר הוא לנהל הוכחות. מעבר לכך טוענת המשיבה כי בקשתו של העורר להסיר מעליו את כל התנאים המגבילים היא בקשה גורפת בלא שמונח בבסיסה כל נימוק ענייני.

6.

ביום 15.9.2009 ניתנה כאמור החלטתו של בית משפט השלום אשר דחה את בקשתו של העורר, בנימוק שקביעת התנאים המגבילים נעשתה תוך התחשבות בטיבו של המעשה המגונה, מצבו הנפשי של העורר, עברו הפלילי ומסוכנותו. בית משפט השלום קבע כי בהתחשב בשיקולים האמורים לא ניתן לאפשר לעורר לחזור ולהסתובב ללא פיקוח. עוד הוסיף בית משפט השלום כי התיק בגינו הועמד העורר לדין נמצא בהליך מתקדם של שמיעת ראיות כאשר מרבית עדי התביעה נשמעו ונותרה עדות אחת מטעם המאשימה ועדותו של העורר, כאשר דיון ההוכחות קבוע בעוד כחודש ימים. גם לעובדה כי התיק אמור להסתיים תוך זמן קצר יש השלכה על החלטה זו, שכן בכדי להסיר את התנאים המגבילים יש לערב את שירות המבחן, אולם נוכח העומס המוטל עליו ממילא לא יהיה תסקיר לפני מועד דיון ההוכחות. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי.

7.

בבית המשפט המחוזי העלה העורר טענות דומות לאלה שהעלה בבית משפט השלום, כאשר הוא הדגיש כי לא נשקפת ממנו מסוכנות שכן הוא נוטל טיפול תרופתי קבוע והוא נמצא בהפוגה ממחלתו. עוד ציין העורר כי עתה יש מי שמוכן להעסיקו ולכן יקשה עליו מאוד אם יחמיץ הזדמנות זו שאף היא רלוונטית לשיקומו. בנוסף לכך הטעים העורר כי שירות המבחן חשש בשעתו לאפשר לו לשוב לדירה בה מתגורר אחיו בשל התיק הפלילי שהיה תלוי ועומד כנגדו על רקע מערכת יחסיו המתוחה עם האח, אולם תיק זה נסגר כאמור בהחלטת בית המשפט, ומשכך אין עוד רלוונטיות לחשש זה. לעומת זאת, המשיבה התנגדה להסרת התנאים המגבילים באופן גורף שכן לטענתה מהתסקיר עולה כי העורר אינו נוטל את הטיפול התרופתי באופן סדור, וכי התסקיר מצביע אף על מסוכנותו. מעבר לכך טענה המשיבה כי פרשת התביעה עתידה להסתיים ביום 12.10.2009 וגם בשל כך הפגיעה בעורר אם לא יוסרו התנאים המגבילים אינה כה חמורה הואיל וההליך בעניינו של העורר לא צפוי להימשך עוד זמן רב. לבסוף, טענה המשיבה כי שחרורו של העורר ללא פיקוח וללא כל ליווי אינו הולם את העבירה בה הואשם ויהיה בו לאיין את כל ההחלטות של בית המשפט שניתנו עד כה בעניינו של העורר.

8.

בית המשפט המחוזי דחה את הערר. בית המשפט המחוזי ציין כי המגבלות על חירותו של העורר הן מינימאליות. ואולם, מדובר על עורר המוכר למערכת הפסיכיאטרית ומחוות הדעת הפסיכיאטרית בעניינו עולה כי הוא לא הקפיד להגיע לטיפול האמבולטורי ואף הפסיק את הטיפול התרופתי על דעת עצמו. בית המשפט המחוזי קבע כי על אף שבתקופה האחרונה העורר מקפיד על "נטילת הטיפול" אין לדעת אם יתמיד בכך ונראה כי הפיקוח הקיים במסגרת התנאים המגבילים שהושתו עליו משיג את מטרתו. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי הסרת התנאים המגבילים ומתן אפשרות לעורר לעבוד בחלוקת עלוני פרסום כאשר מדובר בעבודה מחוץ לגבולות מקום מסודר, תוך הסתובבות ברחובות, מייצרת הזדמנות להגברת הסיכון שבגללו הוטלו ההגבלות על העורר. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

טענות העורר

9.

העורר – באמצעות באת כוחו, עו"ד איה שריק – חוזר לפניי על הטענות שהועלו על ידו בערכאות הקודמות. לטענת העורר, אין נשקפת ממנו מסוכנות נוכח היעדר חריגות בתחום המיני כפי שעולה מחוות הדעת הפסיכיאטרית בעניינו, ולכן שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי נשקפת מהעורר מסוכנות. לטענתו, מחלתו מטופלת בקפידה והיא אינה פעילה. מעבר לכך, העורר מדגיש כי הוא התגורר בדירה בה גר אחיו, ואליה הוא מבקש לשוב עתה, משך 25 שנים עם הוריו ואין כל הצדקה להרחיקו ממנה. כמו כן, הגורם להמלצתו של שירות המבחן שלא לאפשר לעורר לשוב לדירה האמורה הוא כתב האישום שהוגש כנגדו על רקע מערכת היחסים המתוחה בין העורר לבין אחיו, אולם התיק נסגר בהחלטת בית המשפט ומשכך שיקול זה אינו רלוונטי עוד. זאת ועוד, לטענת העורר שמיעת הראיות במשפטו טרם הסתיימה ובהיעדר מסוכנות אין הצדקה לחייבו לעמוד בתנאים מגבילים לאורך זמן. לבסוף, טוען העורר כי בשלב זה מוצעת לו עבודה בחלוקת עלוני פרסום, פעילות מבורכת שתיטיב עמו ותאפשר לו להשתלב במרקם החיים, שאין לדעת האם תעמוד לרשותו בהמשך אם בקשתו תידחה. בדיון שלפניי ציינה באת כוח העורר כי אומנם בתסקיר עלה שהעורר הפסיק על דעת עצמו את הטיפול, אולם החל מנובמבר 2008 עת אושפז והותאם לו טיפול שונה הוא מתמיד בקבלת הטיפול באופן מסודר, כפי שאף עולה מחוות הדעת הפסיכיאטרית מחודש מאי 2009.

תגובת המשיבה

10.

המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד אפרת רוזן – הדגישה כי הפגיעה בעורר אינה כה גדולה שכן התנאים המגבילים בהם הוא מצוי נכון להיום הינם תנאים קלים, במסגרתם הוא מורשה אף לצאת מבית אחותו ולעבוד בפיקוח. הגם שחירותו של העורר מוגבלת על ידי התנאים האמורים, הרי שהגבלה זו הכרחית נוכח טיב העבירה בגינה הוא הועמד לדין ובשל מצבו הנפשי. עוד טוענת המשיבה כי לאור מסוכנותו של העורר כאמור, לא ניתן להסיר מעליו כליל את התנאים המגבילים. בנוסף לכך טוענת המשיבה, כי אכן בחוות הדעת הפסיכיאטרית מחודש מאי 2009 נאמר כי העורר נוטל טיפול תרופתי באופן מסודר ומשתף פעולה, אך לא ניתן להתעלם מהתסקיר שנערך בעניינו של העורר במרץ 2009 ממנו עולה שהרופאה המטפלת בעורר במרכז לבריאות הנפש ציינה בפני שירות המבחן שהעורר אינו נוטל את הטיפול התרופתי באופן מסודר. כך טוענת המשיבה, כי לא ניתן גם להתעלם מחוות הדעת הפסיכיאטרית הראשונה בה נאמר כי העורר אינו מגיע למעקב באופן סדיר ולעיתים מרגיש שטיפולו התרופתי אינו מתאים לו ומפסיק אותו על דעת עצמו. לטענת המשיבה, הפיקוח הסביר שהעורר חויב בו מתיר לו לצאת מבית אחותו אך מקטין את המסוכנות הנובעת ממנו ומאפשר לוודא שהעורר מקבל את הטיפול הרפואי הנחוץ לו. מעבר לכך, ציינה המשיבה כי ביום שני הקרוב תסתיים פרשת התביעה וההליך בעניינו של העורר לא צפוי להימשך עוד זמן רב, לכן גם אם חירותו של העורר נפגעת הרי שלא יהיה מדובר בפגיעה ממושכת. לבסוף, טענה המשיבה כי אין לאפשר לעורר לעבוד בחלוקת עלוני פרסום ללא פיקוח, שכן עבודה זו מעצם טיבה כרוכה בהסתובבות בחוצות העיר, דבר שיכול להוביל לתוצאה בלתי רצויה נוכח נסיבות העבירה בגינה העורר הועמד לדין כמו גם מצבו הנפשי.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בטענותיו של העורר כפי שמצאו ביטויין בערר ובנספחים לו, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שלפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. לא מצאתי כל פגם בהחלטותיהם של בית משפט השלום ושל בית המשפט המחוזי אשר ערכו כדבעי את האיזון בין האינטרסים המתנגשים. מקובלת עלי עמדת המשיבה כי על אף שבעת זו המשיב נוטל טיפול תרופתי באופן קבוע ומסודר, הרי שנוכח האמור בתסקיר ובחוות הדעת הפסיכיאטרית הראשונה אין זה מן הנמנע שהעורר יחליט בשנית כי הטיפול התרופתי אינו לרוחו ויפסיק אותו על דעת עצמו, ואז בהיעדר פיקוח אין כל ערובה לכך שהעורר לא ישוב על מעשים דומים לאלו שבגינם הוא הועמד לדין ואף חמורים מהם. אכן, המשפט בעניינו של העורר אינו צפוי להימשך עוד זמן רב נוכח המועד הקרוב לסיום פרשת התביעה, ומשכך מקובלת עליי עמדת המשיבה כי הפגיעה בעורר אינה כה קשה בשים לב למהות התנאים המגבילים המאפשרים לעורר לצאת מבית אחותו. בנסיבות העניין, האיזון בין האינטרסים המתנגשים מחייב קיומם של תנאים מגבילים כפי שאלו נקבעו בהחלטתו של בית משפט השלום.

12.

אשר על כן, הערר נדחה.