בש"פ 7932/00 אולג קרבר נ. מדינת ישראל

העורר הינו אביהם של קטינים, בני 8 ו11- שנים, ועל פי הנטען בכתב האישום, הוא תקף אותם מספר פעמים, ופחדם ממנו היה כה גדול עד שלעתים נהגו להסתובב ברחובות מחשש לחזור לביתם.

המשיבה ייחסה לעורר עבירות של התעללות בקטין והזנחת ילדים, ועתרה לעצרו עד תום ההליכים.

בדיון שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי, בחודש מרץ 2000, בפני כבוד השופט הרטל, נקבע כי בידי המשיבה תשתית של ראיות המקימה גם עילת מעצר, הן מכוח החוק, והן משום החשש שהעורר עלול להשפיע על בני משפחתו לשנות את גרסאותיהם. חרף האמור, סבר בית המשפט כי ניתן לעשות שימוש בחלופת מעצר, ועל כן הורה כי העורר ישהה בבית אמו בחולון, בתנאים של מעצר בית מוחלט.

בדיון שהתקיים בנושא מעצרו של העורר בחודש אוקטובר 2000, התברר כי העורר לא השתחרר ממעצרו, הואיל וביום שבו החליט כבוד השופט הרטל להסתפק במעצר בית, הושת על העורר מאסר של ששה חודשים בענין אחר. לאחר שסיים לשאת בעונשו, התברר שהוריו שבביתם אמור היה לשהות, נסעו לחו"ל, והוא גם לא הצליח להפקיד סכום של 3,000 ש"ח, ערבות אותה חוייב להפקיד כתנאי לשחרורו ממעצר. לנוכח העובדות האמורות, החליטה כבוד השופטת ר' שרון-לבהר ללכת לקראת העורר, והורתה כי מעצר הבית יהיה בבית אחותו, והוא שוחרר מהפקדתו של הסכום במזומן בו חוייב בהחלטה המקורית.

בערר שבפני טען ב"כ העורר כי אין עוד בסיס לטענה בדבר מסוכנותו של העורר, לנוכח התקופה הממושכת שהוא מנותק מאשתו וילדיו, והואיל והמשפט עתיד להימשך זמן רב, ראוי לאפשר לו לעבוד כדי להתפרנס, על מנת שלא יפול נטל על מי שהסכים לארחו.

הצעתי לב"כ העורר לחדש את הפניה לשירות המבחן על מנת שזה ישוב ויבדוק את שאלת המסוכנות של העורר לבני משפחתו, אך עו"ד שקלאר סבר שבכך לא תהיה תועלת, הואיל ושירות המבחן לא ישנה ממסקנותיו כל עוד העורר מתמיד בטענת חפותו. במצב זה אין בפני אלא תסקירו של שירות המבחן מחודש מרץ 2000, וממנו עולה כי הוא נוהג להשתכר ואז הוא הופך לתוקפן, ועל רקע זה הובעה הדעה שהוא חסר יכולת לקחת אחריות על התנהגותו האלימה כלפי אשתו, וכתוצאה מכך קיים סיכון לשלומם של האשה וילדיהם של בני הזוג.

אודה, כי לנוכח התמשכותם של ההליכים ושהייתו הממושכת של העורר בתנאים של מעצר בית, סברתי שלא יהא זה נכון למנוע ממנו לעבוד לפרנסתו, ומותר להניח שיש ממש בטענה כי מי שהסכים לארחו מתקשה להתמיד בכך. דא עקא, שמקום העבודה שהוצע על ידי ב"כ העורר, אינו משולב בהצעה של המעביד להתחייב לפקח על העורר, על מנת לוודא שישהה במקום העבודה במשך כל שעות היום. ובמלים אחרות, אם היה בידי העורר להצביע על מי שמוכן לקחת על עצמו את הנטל הזה, לפקח על תנועותיו גם בעת שהייתו במקום העבודה, היה מקום לשקול את האפשרות להתיר לו לעשות זאת.

לפיכך, ובצד ההחלטה לדחות את הערר, רשאי יהיה העורר לשוב לפנות לבית המשפט קמא ולהציע חלופה אחרת למקום העבודה, שתשביע את רצונו של בית המשפט במובן זה, שגם במהלך העבודה יתקיים פיקוח על תנועותיו של העורר, כדי להגביל או לשלול את המסוכנות כלפי המתלוננים.

הערר נדחה.