בש"פ 7933/00 ולדיסלב שאולוב נ. מדינת ישראל

בתאריך 10.10.00 בשעות הלילה, נסעה שיירה של כלי רכב שבאחד מהם נהג העורר, תוך שהם צופרים בחוזקה וקוראים לפגוע בערבים. שוטרים שהגיעו למקום דרשו מהעורר להזדהות והוא סרב, וכאשר ביקשו השוטרים לעצור אותו, ניסו חבריו למנוע זאת.

העורר הובא לדין ביחד עם אחרים בפני בית משפט השלום בנצרת, ושם הוחלט לעוצרו עד לתום ההליכים. ערר שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה, ומכאן הערר שבפני.

בעת הדיון בפני הערכאות הראשונות לא הייתה מחלוקת בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, אך ההגנה טענה כי חלה רגיעה במצב הביטחוני, דבר המצדיק לחזור לשקול שימוש בחלופות מעצר, גם אם מסוכנותו של החשוד היא בבחינת עובדה מוכחת.

את ההשקפה הזו דחה בית המשפט המחוזי, תוך שהוא מאזכר את הנחייתו של בית משפט זה כפי המצאה ביטוי בשורה של החלטת מהעת האחרונה. המכנה המשותף לאותן החלטות הוא, כי טרם חלפה סכנת המהומות וההתפרעויות ההדדיות, ועל כן אין מקום לשנות מהמדיניות הגורסת כי מי שמפר את הסדר הציבורי, ופוגע או קורא לפגוע בנפש וברכוש על רקע לאומני, סכנתו מופלגת וראוי להחזיקו במעצר עד לסיום ההליכים בעניינו.

השקפתו זו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי, אף שמעולם לא נאמר כי לא יתכנו חריגים במדיניות זו, ובעיקר כשחשוד שאת מעצרו מבקשים, הוא קטין שהוכח כי חלקו במעשה הפלילי היה שולי. אלא שזה אינו מצבו של העורר שבפני, אדרבא, מחומר הראיות מתקבל הרושם שהעורר נמנה על אלה שהנהיגו ועודדו אחרים לפגוע בערבים, ובכך נעוצה חומרת מעשיו. אכן, יתכן שגם מעשה מן הסוג שיוחס לעורר, היה נראה בימים כתיקונם ככזה המצדיק שחרור בתנאים של חלופת מעצר, אך כשהתקופה היא תקופה של מתח בין חלקי האוכלוסייה השונים, עלולות קריאות לפגוע בערבים ליפול על אוזן קשבת, ומכאן ועד לאלימות של ממש, הדרך קצרה ביותר.

לאור כל האמור, לא ראיתי מקום לשנות מהחלטתו של בית המשפט המחוזי, וזו תישאר על כנה.

הערר נדחה.