בש"פ 7939/00 סמיר אבו סירחאן נ. מדינת ישראל

1.המשיבה טענה בכתב האישום שהגישה לבית המשפט המחוזי בנצרת, כי העורר, ביחד עם שלושה אחרים, הגיעו באחד מימיו של חודש ספטמבר 2000, למחסן תרופות לבעלי חיים הנמצא בצפון הארץ, פרצו לתוכו, וגנבו תרופות בשווי של כ60,000- ש"ח.

בעקבות הפריצה, הופעלו אמצעי מיגון, וכך נודע עליה לאיש השמירה הגר בסמיכות מקום, אשר מיהר להגיע עם רכבו למחסן. העורר עם חבריו עלו לרכבם והחלו בנסיעה, ועל פי גרסת המשיבה, כוונתם היתה לפגוע ברכבו של השומר, דבר שאילץ את זה לסגת. הפורצים חלפו על פניו ופתחו במנוסה, תוך כדי נסיעה במהירות גבוהה. הם פנו לכיוון עפולה, ובשלב זה התפתח מרדף, שבמהלכו התהפך הרכב בו נסע העורר והוא נפצע, ואילו יתר חבריו הצליחו להימלט.

המשיבה ביקשה מבית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד לתום ההליכים, תוך שהיא מפנה לחומרת המעשים והסכנה הנשקפת ממנו לצבור, כשהיא מבססת את אלה על תיאור האירועים כפי שהובא בכתב האישום, ותוך שהיא מפנה לעברו הפלילי העשיר של העורר, שבגינו נשא גם בעונש מאסר ממושך.

2.השופט המלומד של בית משפט קמא מצא, כי קיימת תשתית של ראיות שיש בה לבסס הרשעה, לפחות בעבירות של התפרצות וגניבה, שהרי העורר נסע ברכב שהיה עמוס ברכוש גנוב, והוא גם נפצע כתוצאה מהתהפכות הרכב. העורר אמנם טען כי היה למעשה נוסע תמים, שעלה לאותו רכב כטרמפיסט ביציאה מעפולה, אך הסבר זה לא קנה אחיזה בלבו של השופט, הואיל וקשה להניח כי נוסעיו של רכב שעשו אותה שעה נסיונות נואשים להימלט, יתפנו לאסוף טרמפיסט.

בית המשפט הוסיף והדגיש את עובדת היותו של העורר תושב תל-שבע, שהמצאותו בצפון הארץ חייבה הסבר. דא עקא, שהסבר זה נשמע גם הוא כלא אמין (לטענתו בילה עם בחורה כלשהי בטבריה, אך הוא לא ידע לנקוב בשמה, במענה, וגם לא במספר הטלפון שלה).

לנוכח כל אלה, ולנוכח עברו הפלילי של העורר, קבע בית המשפט כי נשקפת ממנו סכנה לבטחון הציבור, ומסקנה זו מחייבת מעצר דווקא, ולא שימוש בחלופה אחרת, מה גם שהחלופות שהוצעו נמצאו כלא ראויות.

3.מסקנתו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי במלואה. אכן, רוחו של חוק המעצרים מחייבת שהשימוש במעצר ייעשה כחריג ולא כענין שבשגרה, במיוחד כשמדובר בעבירות רכוש, שאף שכרוך בהן נזק, ראוי כי בית המשפט לא יקדים לנאשם מקדמה על חשבון העונש, וישקול זאת רק לאחר שהנאשם יורשע, במסגרת גזר הדין.

עם זאת ריבוי הרשעות, ומעורבות במעשים מן הסוג שתוארו בתיק זה, שהיו כרוכים בתעוזה לא מבוטלת ובתכנון, כדי להצביע על העורר כמי שאם ימשיך להלך חופשי עד אשר יוכרע דינו, הוא עלול לחזור לסורו, הואיל ודרכי הענישה שנוסו נגדו בעבר, במטרה להרתיעו מלחזור ולעסוק בפלילים, לא הוכיחו את עצמם כיעילים.

מכאן דעתי, שאין למצוא פגם בהחלטתו של בית משפט קמא, ודינו של הערר להידחות, וכך אני עושה.