בש"פ 7951/07 ראתב אלערג'ואן נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ח' סלוטקי) לפיה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

ביום 13.8.2007 הוגש כנגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. בכתב האישום נטען כי ביום 4.8.2007 דקר העורר את בת זוגו, הנפגעת, באמצעות סכין מטבח בבטנה וגרם לה חבלה חמורה. עוד נטען בכתב האישום כי מעשים אלו היו בעת בה שהו שלושת הילדים של בני הזוג בדירה והילדה הבכורה בת החמש היתה עדה למעשים אלה. בעקבות הדקירה נותחה ואושפזה הנפגעת בבית החולים למשך מספר ימים.

יחד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים. בהחלטתו בחן בית המשפט את טענת העורר כי לא קיימות ראיות לכאורה לאור קשיי הערכת מהימנות הקטינה על ידי חוקרת הילדים. בית המשפט קבע כי לאחר עיון בחומר הראיות שבתיק החקירה שוכנע כי אכן קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעורר. בתוך כך בחן בית המשפט את עדותה של בתם הקטינה של בני הזוג שהיתה לכאורה נוכחת באירוע נשוא כתב האישום ונחקרה על ידי חוקרת ילדים בהתאם לחוק לתיקון דיני ראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955. בית המשפט מציין כי על אף הקושי שהיה לחוקרת הילדים לקבוע הערכה מבוססת של מהימנות הקטינה הרי שלאור הצפייה בקלטת המתארת את חקירת הקטינה ומראיות נוספות יש אפשרות כי בית המשפט שידון בכתב האישום ויצפה בקלטת יעריך את מהימנות הקטינה ולאור חומר הראיות שיהיה מונח בפניו יקבע כי יש להאמין לה. עוד מציין בית המשפט כי האירועים עליהם מצביעה הקטינה, אף על פי שאינם ברורים ונהירים, מעלים תמונת מצב של אלימות אליה נחשפו בני הבית. בית המשפט אף הזכיר את עדותו של השוטר שהגיע למקום האירוע כאשר הנפגעת היתה שרועה על רצפת המטבח, שותתת דם והתרשם מדברי הקטינה. כמו כן בית המשפט שקל את עדותם של אבי הנפגעת ובת זוגו. בית המשפט ציין אמנם כי אבי הנפגעת העיד כי לא היה עד למקרי אלימות בין המשיב לנפגעת, אולם סיפר כי לפני כשנה סיפרה לו הנפגעת שהמשיב היכה אותה וכן הוא ראה סימנים על גופה. בת זוגו של האב (אולגה) העידה כי ראתה מספר פעמים סימני אלימות בפניה של הנפגעת וכי לאחר שהגיעו היא והאב לזירת האירוע היא מצאה את הקטינה שסיפרה כי היתה נוכחת בעת האירוע. עוד העידה אולגה כי כאשר חזר העורר לבית, לאחר האירוע התנהגותו היתה מוזרה. לעניין עדויות העורר הצביע בית המשפט על מסירת גרסאות סותרות מצידו: תחילה טען כי בכלל לא היה בבית; אחר כך שמר על זכות השתיקה ובהמשך – טען שהיה בבית אך ישן. לבסוף בהתייחסו לעדות הנפגעת עצמה לפיה קיבלה מכה בטעות מהסכין כיוון שהניחה אותו על השיש כשהלהב מופנה כלפי חוץ, קבע בית המשפט כי אין ספק שהתיאור אינו הולם את הפציעה המתועדת בתעודה רפואית. עוד קבע בית המשפט כי הרקע למסירת גרסה זו של הנפגעת נובע ממערכת יחסים שבין העורר לנפגעת המבוססת על השלטת אימה ופחד ומעשי אלימות של העורר כלפי הנפגעת. לפיכך קבע כאמור בית המשפט כי בהעדר חלופת מעצר הוא מורה על מעצר העורר עד לתום ההליכים נגדו. נקבע כי העורר יהיה רשאי להגיש בקשה לעיון חוזר היה ותימצא חלופת מעצר ללא צורך להראות שינוי בנסיבות.

כנגד החלטה זו מוגש הערר שבפני.

העורר טוען כי בחינת כלל העדויות מעלה כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי קיימות ראיות לכאורה העשויות להביא להרשעתו. העורר ממשיך וטוען כי

עדות הקטינה רצופת סתירות מהותיות וחמורות ואין כל אפשרות לבסס על עדותה דבר. עוד נטען כי עדות השוטר מעוררת תמיהה מאחר ולפי דיווחו של השוטר, בהגיעו לזירת האירוע אמרה הילדה כי האב "דקר" את האם. העורר טוען כי הילדה לא השתמשה במילה "דקר" בפני חוקרת הילדים ונראה כי המילה אינה שגורה בפיה.

לעניין עדותם של אבי הנפגעת ובת זוגו נטען כי הסימנים שאותם טען האב שראה בפניה של הנפגעת, כשנה בטרם האירוע,

אינם רלבנטיים לכתב האישום.

לעניין הגרסאות הסותרות אותן מסר העורר נטען כי הסתירה נובעת מהאימה שנפלה עליו בגין חששו מאשמת שווא שתוטל עליו אך נטען כי לבסוף אמר העורר את האמת.

עמדתי היא, לאחר צפייה בקלטת חקירת הילדה, כי צדק בית המשפט בקביעתו כי ישנן ראיות לכאורה. אכן, מדובר בגרסה של ילדה בת 5, שיש לה קושי למסור גרסה סדורה, אך מתקבל על הדעת שבית המשפט יקבע ממצאים לחובת העורר על סמך גרסה זו. אין חולק על כך שהנפגעת נפצעה כשהיא, העורר והילדים הקטנים היו בבית. טענת העורר הנתמכת בדברי הנפגעת היא שהיא פגעה בעצמה ואולם טענה זו תמוהה לכאורה על פניה ואינה עולה בקנה אחד עם סיפורה של הילדה. העורר הכחיש תחילה שהיה בבית בעת שאשתו נפגעה. המסקנה כי יש ראיות לכאורה מעוגנת היטב בחומר הראיות. שאלת חלופת מעצר אינה מתעוררת בשלב זה.

הערר נדחה.