בש"פ 7958/06 פלוני נ. מדינת ישראל

1.בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' בן-עמי) שדחה את בקשת העורר לעיון חוזר בתנאי מעצרו.

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים באשמת ביצוע עבירות של התעללות בקטין או בחסר ישע, תקיפה בנסיבות מחמירות, הדחה בחקירה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בכתב האישום שני אישומים. בראשון שבהם נטען כי העורר, נשוי ואב לעשרה ילדים, נהג משך שנים רבות להתעלל במשפחתו במגוון של דרכים, אם על ידי השלטת פחד ואימה מפניו בביתו, אם על ידי הנהגת עונשים קולקטיביים לילדיו, הענשתם במכות ובהשפלות ועוד. באישום השני נטען כי לאחר שבתו בת ה- 16 של העורר אזרה אומץ והגישה תלונה במשטרה, הגיעו השוטרים אל בית העורר אולם העורר לא אפשר להם להיכנס. משהגיעה הבת למקום ואפשרה לשוטרים להיכנס, רץ העורר אל חדר הילדים שישנו אותה עת ונצמד אליהם כדי למנוע מהשוטרים לעכבו. לאחר שהוסברה לו סיבת עיכובו הוא ביקש להגיע אל תחנת המשטרה באופן עצמאי על מנת למנוע פגיעה בכבודו, אולם בדרכו אל תחנת המשטרה הדיח את אשתו לשקר בחקירתה ולומר שאינה יודעת דבר על שהתרחש בביתה.

2.ביום 2.7.06, לאחר שקיבל את עמדת שירות המבחן, הורה בית המשפט המחוזי על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים כדלקמן:

א.בימים א' – ה', בין השעות 09:00 – 23:00 ישהה העורר בישיבת "יחווה דעת" בירושלים בפיקוחם הצמוד של ראש הכולל מר יאיר בקשי ושל מר שמעון אמיתי. בשעה 23:00 יוסע העורר על ידי מר אבשלום שרבף לביתו שבירושלים, שם יימצא במעצר בית מלא עד לשעה 08:00 בבוקר, אז יוסע אל הישיבה. נקבע כי בפיקוחו המלא של מר שרבף יימצא העורר מעת יציאתו של העורר מהישיבה ועד חזרתו אליה. בימי שישי ישהה העורר בישיבה בין השעות 09:00 – 13:00, ולאחר השעה 13:00 יסיעו מר שרבף מהישיבה אל ביתו של העורר שם יימצא בפיקוחו המלא של מר שרבף עד החזרתו לישיבתו ביום א'.

ב.נאסר על העורר ליצור כל קשר או מגע, ישירים או עקיפים, עם ילדיו ורעייתו.

ג.הוצא נגד העורר צו עיכוב יציאה מן הארץ וניתנה הוראה על הפקדת דרכונו בתחנת משטרה.

ד.על המפקחים על העורר הוטל לדווח למשטרה ולבית המשפט לאלתר אם יפר העורר תנאי מתנאי השחרור.

ה.בית המשפט הורה לעורר לחתום על התחייבות עצמית על סך 50,000 ₪ ולמפקחים לחתום על ערבויות על סך של 50,000 ₪ כל אחד להבטחת הפיקוח על ידו. בית המשפט הורה עוד על הפקדת סך של 15,000 ₪ במזומנים או בערבות בנקאית בקופת בית המשפט להבטחת התנאים.

3.הדיון במשפטו של העורר נדחה ליום 26.10.06 מאחר שחומר החקירה לא הגיע במלואו לידי הפרקליטות. לאחר שהוחלט על דחיית הדיון הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורו מהטעמים הבאים: הדחייה במשפטו ; העובדה שהוא ואשתו משתתפים, בנפרד, במפגשים טיפוליים, דבר אשר משליך לטענתו על הערכת מסוכנותו ; הצורך בהושטת עזרה למשפחתו, ובפרט בהתחשב בכך שאשתו אמורה ללדת בקרוב. העורר ביקש כי התנאים המגבילים יבוטלו, למעט האיסור על הגעתו אל בית המשפחה.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בנמקו כי פרק הזמן מאז ניתנה ההחלטה על דחיית הדיון אינו כה ארוך עד כי יש להתחשב בו לעניין הטענה בדבר התארכות ההליכים במשפט. בית המשפט סבר עוד כי גם הטעמים האחרים שהועלו אינם מהווים טעם מספיק לשחרור העורר מהפיקוח בו הוא נתון. בית המשפט קבע כי בעניין לידתה הצפויה של אשת העורר ונושא שידוכו של בנו ניתן יהא להגיש בקשות נפרדות שתידונה לגופן.

4.גם בדיון בפניי טוען העורר כי הדחיה במשפטו, הטיפול שעבר המאיין את מסוכנותו ונסיבותיה האישיות של משפחתו מצדיקים את ביטול התנאים המגבילים, למעט האיסור על הגעתו לבית המשפחה. העורר מוסיף וטוען כי אשתו שולחת את בניהם שאינם עדים במשפט אל העורר לסופי שבוע ומכאן שאף היא סבורה שהטיפול שעבר מסיר כל חשש מפניו. הוא מציין כי אשתו אמורה ללדת בימים אלה וכי הסרת התנאים המגבילים תטיב עם המשפחה כולה שזקוקה לעזרתו בניהול ענייניה השוטפים. סנגורו מוסיף וטוען כי חלק מן המעשים התיישנו וכי מאז שוחרר העורר, שהינו נעדר עבר פלילי, לחלופת מעצר, לא הפעיל לחץ על איש. הסנגור אף גורס כי המעשים בוצעו על רקע הלחץ שחש העורר לגרום לילדיו להצטיין וכי כיום בעקבות הטיפול הוא רואה את מעשיו באור אחר.

5.באת כוח המדינה עומדת על חומרת המעשים וסבורה כי לא חלף די זמן שיצדיק עיון חוזר בהחלטת בית המשפט המחוזי. היא מציינת כי התסקיר עומד על הצורך של העורר לשלוט במשפחתו וכי המטפלת הזוגית עמה נפגש העורר אינה ממליצה על חזרתו הביתה. כן היא מציינת כי מפגש בין העורר לבין ילדיו עומד בניגוד לתנאי השחרור.

6.החלטתי לדחות הערר.

המעשים המיוחסים לעורר מבטאים אכן צורך עז בשליטה על חייהם של בני ביתו, וגם אם גורס הסנגור כי הדברים נבעו מתוך לחץ שיסודו ברצון העורר להביא את ילדיו להישגים, הרי שהדרך בה נעשו הדברים מבטאת חוסר גבולות, השפלה וכוחנות רבה. במצב דברים זה הרי שהטלת התנאים המגבילים חיונית היא על מנת להפיג מסוכנותו של העורר העולה גם מהאישום בהדחה בחקירה. חיונית היא גם על מנת לאפשר לבני משפחתו לשוב ולזקוף גוום ולחוש בטוחים מפני אבי המשפחה שעל פי הנטען התעמר בהם. הטיפול אותו עובר העורר בהקשר זה הינו צעד חשוב ומבורך, אך לטעמי לא ניתן בתוך פרק זמן כה קצר לקבוע כי הוא מביא להפגת מסוכנותו של העורר, לשינוי דפוסי התנהגות של שנים, על פי הנטען ולשינוי בתפישות עולם. על כך יש להוסיף כי אך לאחרונה, בחודש יוני 2006, הביע שירות המבחן עמדתו כי קיים ספק באשר למידת יכולתו של העורר להימנע מהפעלת לחצים ישירים או עקיפים על בני המשפחה. אבהיר בהקשר זה, כי עצם העובדה שבני המשפחה אינם מתנגדים אולי לשינוי תנאי השחרור – וטענה כזו לא נטענה בפה מלא – הרי שאין משמעם של דברים כי תחושתם היא שמכריעה את הכף, הגם שיש להתחשב בה. אין זה בלתי מתקבל על הדעת כי עמדתם הנטענת יכולה לנבוע ממגוון של סיבות שבינן לבין היעדר תחושת איום ופחד אין דבר, דוגמת לחץ כלכלי, לחץ סביבתי, רגשי אשם ועוד.

בנוסף, דחיית הדיון במשפטו של העורר אינה אלא דחיה קצרה והדיון קבוע ליום 26.10.06. לא ניתן איפוא לומר כי בפנינו התארכות מממשית של ההליכים.

לנוכח כל האמור איני סבורה כי אכן בשלה השעה לבחינה מחדש של תנאי המעצר.

הערר נדחה.