בש"פ 7969/02 מדינת ישראל נ. אברהים (בן דרויש) אגבריה

בכתב האישום שהוגש נגד המשיב ואחר (פאהד פאיז חלייאלה) נטען, כי זה האחרון שידל את המשיב ואת בנו מנסור, לתקוף ולדקור את כאמל עבדאללה עלי (להלן המנוח). באחד מימיו של חודש מרץ 1996 ניגשו השניים לביצוע המשימה שנטלו על עצמם, ותקפו ודקרו את המנוח באמצעות סכינים וגרזן וגרמו למותו. עוד נטען, כי בהמשך ביצעו בני החבורה פעולות על מנת להעלים ראיות, ובגין כל אלה יוחסו למשיב עבירות רצח ושיבוש מהלכי משפט.

המדינה עתרה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים, ובהסכמת באת-כוחו נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה. מאז הוארך מעצר זה מספר פעמים, מכוח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996-.

נראה כי הסכמתו של המשיב למעצרו ניתנה באותה עת מאחר והוא נשא במאסר שהושת עליו בתיק אחר. מאסר זה עתיד להסתיים בימים אלה, ומכאן התנגדותה של באת-כוח המשיב, עו"ד זועבי, לבקשת המדינה להארכת המעצר בפעם נוספת, החמישית במניין.

נדמה כי מתחילת ההליכים לא חלק איש על כך שבידי המדינה ראיות של ממש להוכחת הנטען על ידה בכתב האישום, הואיל וגרסתה התבססת על הודאתו של המשיב עצמו, וכן על עדותו של מנסור חלייאלה, אשר הפך לעד מדינה. עם זאת, אין ספק שמאז הוגש כתב האישום לבית המשפט חלף זמן ניכר, ובדרך כלל די היה בתקופה שכזו כדי לסיים את ההליכים. השאלה היא, איפוא, אם המקרה הנוכחי נכנס לגדרו של סעיף 62 האמור, ועל כך החלטתי להשיב בחיוב. מדובר בעבירות שעל חומרתן המופלגת אין צורך להרבות מילים, ודי בהן כדי להצביע על מסוכנותו הרבה של המשיב לציבור. אותה מסוכנות מוצאת ביטוי גם בעברו הפלילי, ולכך מתווסף החשש כי בשלב כה מתקדם של ההליכים עלול המשיב לנסות להימלט מאימת הדין, אם יינתן לו להלך חופשי.

לנוכח כל האמור החלטתי להעתר לבקשה, ולא נותר לי אלא לקוות כי תימצא הדרך לסיים את ההליכים בהקדם. אני מורה איפוא על מעצרו של המשיב ל90- ימים נוספים, החל מיום 21.9.02 או עד למתן פסק דין בת"פ 139/01 של בית המשפט המחוזי בחיפה, הכל לפי המועד המוקדם מביניהם.