בש"פ 797/97 עידה מאיר נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר ונאשם נוסף - משה לידר (להלן: לידר) - הוגש כתב אישום, לפיו מואשמים השניים באחריות לתיגרה שהתחוללה ביניהם, במהלכה דקרו איש את רעהו בסכינים. לעורר נגרמו חתכים בידו ובכתפו בעוד ששותפו לאישום, לידר, נפצע קשות בבטנו.

חומר החקירה מלמד כי לידר היה הראשון שהשתמש בסכין; ואילו העורר הוציא סכין מכליו רק לאחר שנדקר.

עם הגשת כתב האישום, נתבקשה החזקתם של השניים - העורר ולידר - במעצר עד תום ההליכים. בית המשפט נעתר לבקשה ומכאן הערר שבפני.

2.טענתו המרכזית של העורר היא, כי אין בחומר החקירה תשתית ראייתית מספקת כדי "הוכחה לכאורה" כי הוא זה שדקר את לידר. לגירסת ב"כ העורר עובר לדקירות התפתחה במקום הארוע קטטה "רבת משתתפים"; ולא זו בלבד שאין בראיות די כדי להצביע על העורר כמי שדקר את לידר, הינה מתבקשת מהן המסקנה שלא הוא זה שדקרו.

מאידך גיסא, סבור ב"כ התביעה כי התמונה המתחייבת, על פני הדברים, מחומר הראיות, היא: כי תיגרה ממש התרחשה בין השניים - העורר ולידר - בלבד ; וכי המסקנה המתחייבת מן התיאורים שמסרו עדי ראייה שהיו במקום היא, שהעורר הוא זה שדקר את לידר בבטנו.

3.עיינתי בחומר החקירה ובחנתי את טענותיו של ב"כ העורר באספקלריה שהוצגה בפני על ידו בטוב טעם ובשום שכל; אך לא מצאתי עילה להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יש בחומר הראיות די כדי "הוכחה לכאורה", שהעורר הוא זה שדקר את לידר.

התמונה המצטיירת, לכאורה, מן העדויות של הנוכחים במקום, היא של תיגרה "פרטית" בין העורר לבין לידר; כאשר רק שניהם מחזיקים בסכינים. אכן, גם אחרים מן הנוכחים "התערבו" בתיגרה; אך היתה זו "התערבות" של מבקשים להפריד בין הניצים ולהרגיע את הרוחות, להבדיל מהתערבות של מי שמבקש לקחת חלק בתיגרה גופה.

ולא נעלם ממני, כי לידר נמנע מלהצביע במהלך חקירתו על זהותו של מי שדקר אותו; וכי אחד הנוכחים מוסר, שהתערב בתיגרה במגמה למנוע מהעורר מלדקור את לידר בסכין שהחזיק בידו. ברם, אין באלה, כדי לשנות את התמונה הלכאורית המוצגת לעיל: לידר, העורר והנוכחים האחרים נמנים על אותה "חבורה" ובכך נעוצה, ככל הנראה, רתיעתו של לידר מחשיפת זהותו של מי שדקר אותו; ואילו העד שהתערב להרחקתו של העורר מלידר, אינו טוען במפורש שהעורר לא דקר את לידר.

אין, כמובן, בהחלטתי כדי לחרוץ את גורל גירסתו של העורר. ברם, לעניין ההחזקה במעצר עד תום ההליכים, די בחומר הקיים כדי לבסס לכאורה את גירסת התביעה.

4.ב"כ העורר בקש לשקול חלופת מעצר לשולחו, בהתחשב בכך: שהמעשה המיוחס לו, אינו מאפיין את התנהגותו ואין לחשוש, על כן, שמא יחזור עליו; ומאידך גיסא - ניתן לפקח על תנועותיו, אם ידרש שלא לצאת מביתו עד לסיום ההליכים נגדו.

לא אוכל להיעתר לבקשה זו: המדובר בגילוי מובהק של תת-תרבות הסכין; כאשר החבלה הגופנית שנגרמה ללידר הינה חמורה ביותר. העורר - ולידר - "מיהרו" לשלוף סכינים על מנת ליישב חילוקי דעות שנקלעו אליהן; ומעצרם נועד לא רק לקדם פני סיכון שהם עצמם יחזרו וינקטו באמצעי זה, אלא גם כדי להבטיח שאחרים לא יתפתו להשתמש בסכין כאמצעי לפתרון סכסוכים.

5.לאור כל האמור לעיל הערר נדחה.