בש"פ 7982/00 שחורי סלבדור נ. מדינת ישראל

1.בחודש אוגוסט 2000, ועל רקע ויכוח של מה בכך, שהתפתח בשוק בפתח תקוה, תקף העורר אדם ודקר אותו עם סכין בעכוזו. כחלוף מספר ימים חזר העורר ותקף את אותו אדם, ואף רדף אחריו עם סכין כדי לפגוע בו, ונראה שהיה עושה זאת לולא הצליח אחד הנוכחים לחלץ את המתלונן והעבירו למקום בטוח.

בגין כל אלה הוגש נגד העורר כתב אישום לבית משפט השלום בפתח תקוה, בו יוחסו לו עבירות של תקיפה, חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה של ממש ונסיון של פציעה בנסיבות מחמירות.

2.בדיון שנערך בפני בית משפט השלום (כבוד השופטת ל' ברודי) שם ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים, התברר כי העורר נבדק בראשית חודש אוגוסט 2000 על ידי הפסיכיאטר המחוזי, לאחר שעל פי הנטען, היה מעורב במעשה פלילי אחר. מאותה חוות דעת עולה, כי העורר מוכר למערכת הפסיכיאטרית מאשפוזים קודמים, הואיל והוא אובחן כמי שסובל מהפרעה אפקטיבית ביפולארית והפרעת אישיות דיסוציאלית. על רקע כל אלה, סברה השופטת כי בעורר טמונה אמנם סכנה לציבור, אך עקב מצבו הנפשי לא יהא זה נכון להחזיקו בתנאי מעצר, ועל כן הורתה כי הוא יוחזק במעצר בית.

3.על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, ובו טען בא כוח העורר כי לא היה מקום להתבסס על חוות הדעת הפסיכיאטרית שניתנה בעניין אחר, הואיל ואם סבור מאן דהוא, כי העורר מסוכן עקב מצבו הנפשי, הדרך לטפל בו היא זו הקבועה בחוק לטיפול בחולי נפש, ולא באמצעים מסוג מעצר.

ב"כ העורר הוסיף וטען, כי לא היה מקום להורות על החזקת שולחו גם לא במעצר בית, מאחר והיה משוחרר במשך שלושת ימים שקדמו לדיון בפני בית משפט השלום. ב"כ העורר הוסיף וטען, כי מעצר הבית מונע משולחו לעבוד לפרנסתו, וזו גזרה קשה למי שחי בגפו והינו חסר משפחה.

4.בית המשפט המחוזי אליו פנה העורר על מנת לפטור אותו ממעצר-הבית, דחה את הערר, ולאחר שבדקתי את הנמקתן של הערכאות שקדמו לי, לא מצאתי שהן נתפסו לתוצאה שגויה. אדרבא, גם אם חוות הדעת הפסיכיאטרית עליה הסתמך בית המשפט, ניתנה בעקבות אירוע אלים קודם, שעל פי הנטען נטל בו העורר חלק, רשאי היה בית המשפט לתת עליה את דעתו גם עם התיק הנוכחי. חשיבותה של אותה חוות דעת היא בכך שהיא מתייחסת לשאלת מסוכנותו של העורר, וכידוע התשובה לשאלה זו הינה בעלת משקל מכריע בהליך של מעצר עד תום ההליכים.

באותה חוות דעת נאמר כי העורר זקוק לעכב ולטיפול פסיכיאטרי סדיר במסגרת מרפאתית, ועקב מסוכנות המתהווה במצבים פסיכוטיים, הומלץ על מתן טיפול מרפאתי כפוי. אמירה זו של הפסיכיאטר המחוזי, בשילוב עם העובדות שיוחסו לעורר בתיק הנוכחי, ומהן עולה כי פעם אחת הוא דקר את המתלונן, ופעם שניה רדף הוא אחריו על מנת לדקור אותו, מבססים היטב את השקפת המשיבה, כי בהתהלכו חופשי, מהווה העורר סיכון לבטחון הציבור. בנסיבות רגילות ראוי היה אף לשקול אם אין זה נכון להורות על החזקתו של העורר במעצר בית, עקב אותן נסיבות אישיות מיוחדות, סברתי כי הקלה נוספת בענין זה, משמעה יהיה לחשוף את הציבור לסיכון, ולכך אין בית המשפט יכול לתת יד.

הערר נדחה.