בש"פ 7993/05 עזמי פאר נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת ד' מויאל ) מיום 18.8.2005, אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

נגד העורר הוגש ביום 9.8.2005 לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום המייחס לו עבירות אלימות וכליאת שווא כלפי אישה עמה קיים קשר רומנטי מזה כתשע שנים (להלן: המתלוננת ). בכתב האישום נטען כי במהלך השנים 2004 ו-2005, בארבעה מקרים שונים, תקף העורר את המתלוננת באלימות חמורה, בין היתר בעט בפניה ובכל חלקי גופה וגרם לה לשבר באפה ואף לחבלות של ממש בפניה. בחלק מן המקרים, כך נטען, כלא העורר את המתלוננת בביתו, על-מנת שלא תוכל לצאת לשם קבלת טיפול רפואי, מחשש שמא ייוודעו מעשיו למשטרה ורק ביום המחרת אפשר את צאתה מן הבית.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בית המשפט המחוזי בחן את הראיות שהובאו בפניו ומצא כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר במידה המצדיקה את מעצרו. כן קבע בית המשפט כי לנוכח המסוכנות הנלמדת מהאישומים בהם הואשם העורר, המייחסים לו מעשי אלימות אכזריים וכן גם מעברו הפלילי הכולל עבירות אלימות כלפי אשתו לשעבר, קיימת עילה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים. בית המשפט שקל גם את קיומה של חלופת מעצר ולצורך כך נתבקש תסקיר מעצר על ידי שירות המבחן. התסקיר אמנם המליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית אחותו המרוחק ממקום מגוריה של המתלוננת, וכן על העמדתו בפיקוח שירות המבחן ושילובו בקבוצה טיפולית. אך בית המשפט החליט שלא לאמץ את ההמלצה האמורה וקבע כי בנסיבות המקרה מדובר בנטייה מסתברת לאלימות קשה ואין חלופה כלשהי אשר יכולה לאיין את מסוכנותו של העורר. על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגש הערר שבפניי.

בעררו וכן בדיון בפניי לא חלק בא-כוח העורר על קיומן של ראיות לכאורה, אך טען כי היה על בית-המשפט קמא לקבל את המלצת שירות המבחן ולהורות על שחרורו לחלופת מעצר תחת פיקוח קפדני, כפי שהוצע בתסקיר המעצר. כן טען כי המתלוננת ציינה בפני שירות המבחן כי אינה מעוניינת במעצרו של העורר ואינה חוששת מפניו באם ישהה בחלופת מעצר מתאימה. בא-כוח העורר הוסיף וטען כי אין בעברו הפלילי של העורר כדי לשמש לחובתו, שכן מאז אותו מקרה בו הורשע בתקיפת מי שהיתה אשתו, חלפו למעלה מעשר שנים במהלכן לא גילה התנהגות אלימה כלפי איש. עוד הדגיש בא-כוח העורר את ייחודו של המקרה שבפנינו, בו דווקא המתלוננת היא שדבקה בעורר והיא שמבקשת להישאר בקשר עמו ומגלה אובססיביות כלפיו, בעוד העורר מבקש לנתק את הקשר ביניהם. מנגד, טען בא-כוח המדינה בדיון לפניי, כי מן העורר נשקפת מסוכנות רבה, בהתחשב במעשים המיוחסים לו וכן בעברו הפלילי, שכן הורשע בתקיפת בת-זוגו הקודמת. עוד הביע בא-כוח המדינה חשש מפני שיבוש הליכי חקירה.

לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טיעוני הצדדים בדיון בפניי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. מעשי האלימות החמורים המיוחסים לעורר בכתב האישום מלמדים כי נשקפת ממנו סכנה בעיקר כלפי המתלוננת. בעברו הפלילי של העורר הרשעה באיומים, בהטרדה באמצעות מתקן בזק, ובתקיפה הגורמת חבלה של ממש בגין מעשי אלימות קשים שביצע באשתו. בגזר הדין משנת 1999 נידון העורר למאסר של 24 חודשים בפועל ו-12 חודשים מאסר על-תנאי, עקב הרשעתו בעבירות אלה. בכל אלה, יש כדי לתמוך במסקנה כי מדובר בדפוס של התנהגות אלימה. אכן, לא נעלם מעיני כי שירות המבחן המליץ להסתפק בחלופת מעצר, אולם לא שוכנעתי כי יהא בחלופה המוצעת כדי להבטיח שהעורר לא ישוב ויסכן את שלומה ובטחונה של המתלוננת.

אשר על כן, הערר נדחה.