בש"פ 7993/98 דוד ברוך עו"ד נ. ועד מחוז תל אביב יפו

בפני בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על החלטת בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין.

המבקש הורשע על-ידי בית הדין המחוזי בעבירות משמעתיות, והוחלט להוציאו לצמיתות מלשכת עורכי הדין. כמו-כן, החליט בית הדין על השעייתו הזמנית עד גמר הליכי הערעור.

המבקש הגיש ערעור לבית הדין הארצי של הלשכה, הן על הרשעתו והוצאתו מן הלשכה והן על החלטת ההשעיה הזמנית. ערעורו על פסק הדין עצמו תלוי ועומד בפני בית הדין הארצי, ואילו ערעורו על השעייתו הזמנית נדחה על ידי בית הדין. על החלטה זו של בית הדין הארצי מבקש המבקש להגיש ערעור.

דא עקא, שאחר הוא את המועד להגשת הערעור ביום אחד.

בבקשה שבפני טוען המבקש, כי בשל טעות בתום לב שגה הוא בחישוב התקופה להגשת הערעור, ובשל טעות זו חל האיחור בן יום אחד. לבקשה לא צורף תצהיר.

טוען המשיב, כי יש לדחות הבקשה מכמה טעמים: מאחר שמדובר בסנקציה של השעיה זמנית, היה על המבקש להזדרז בהגשת הערעור; הערעור חסר סיכוי לגופו של עניין נוכח ההרשעות הקודמות וחומרת ההרשעה הנוכחית; העדר טעם מיוחד לאיחור עצמו, והעדר פירוט עובדתי ותמיכה בתצהיר.

על פי תקנה 2©(ב) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור לבית המשפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין), התשמ"ט1989-, נדרשים "טעמים מיוחדים שיירשמו" לשם הארכת המועד בן שלושים הימים להגשת הערעור.

הלכה פסוקה היא, שטעות בחישוב הימים, ולו של יום אחד בלבד, המביאה לאיחור בהגשת הערעור, אינה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד (ב"ש 587/86, סחיל בשארה נגד סוריה אבו עטא ואחרים , פ"ד מ (4) עמוד 9). לא כל שכן, כאשר טענתו של המבקש בדבר טעות בחישוב התקופה, נטענה באופן סתמי, בלא שפורט והוסבר כיצד קרתה ובלא שנתמכה בתצהיר. לפיכך, אין בפני למעשה כל הסבר להצדקת האיחור.

לכך יש להוסיף, כי ההליך בעניננו נוגע להחלטה בדבר השעייתו הזמנית של המבקש, אשר מן הראוי היה שהמבקש ינקוט בהליכי הערעור עליה במהירות המירבית. כמו כן נראה, כי סיכוייו של הערעור, בהתחשב בהרשעותיו הקודמות של המבקש וחומרת ההרשעה הנוכחית, הינם נמוכים.

הבקשה נדחית.