בש"פ 7997/02 מדינת ישראל נ. יעקב בן דוד אמסלם

1.בתאריך 25.2.2002, בשעות בלילה, עלה אבי אברהם (להלן: "המנוח") לרכב בו נהגה חברתו. לפתע ניגש אליהם אדם שהגיע לזירה בקטנוע, וירה לעבר המנוח 5 יריות אשר חלקן פגעו בפניו ובחזהו וגרמו למותו. היורה שנמלט מהזירה, נטש במנוסתו את הקטנוע והשליך קסדה בה נמצאו אקדח וכפפות. העוררת טענה כי היורה הוא המשיב, והוא עשה זאת על רקע סכסוך שנתגלע בינו למנוח, כאשר האחרון שנהג לדרוש דמי-חסות מבעלי עסקים, דרש זאת גם מהמשיב. על פי אותה גרסה, גרם המנוח באותם ימים בעצמו ובאמצעות אחרים נזק לעסק בו היה המשיב שותף, ובעקבות כך גמלה בלבו של המשיב ההחלטה להמיתו. העוררת הוסיפה וטענה, כי יממה לאחר שהמשיב ביצע את זממו, הוא נמלט מהארץ באמצעות דרכון מזויף, ושב אליה רק בתאריך 3.5.2002.

בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי, יוחסו למשיב עבירות רצח, החזקת נשק שלא כדין, שימוש במסמך מזויף והתחזות כאחר, והעוררת עתרה למעצרו עד תום ההליכים. משבקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, הוגש הערר שבפני.

2.ראיותיה של העוררת כנגד המשיב התבססו על אלה: ממצאיה של בדיקה דנ"א, קיומו של מניע לרצח, והתנהגות מפלילה של המשיב. בזו האחרונה, "ההתנהגות המפלילה", מנתה העוררת את עובדת יציאתו הבהולה של המשיב מהארץ, יממה לאחר הרצח, העדר אליבי, סירוב לשתף פעולה בחקירה והכוונה בעיקר לכך שגם כאשר הוצגו בפניו ראיות מפלילות, בחר המשיב שלא להגיב עליהן או לתת להן הסבר אשר יסיר את החשד שדבק בו. עם זאת, מקובל על הכל שמניע והתנהגות המפלילה, אין בהם לבדם די לבסס את הרשעת המשיב, ומוסכם על הכל שכוחם הוא כראיות חיזוק לממצאיה של בדיקת הדנ"א, ובזו אעסוק להלן.

3.כאמור, השליך הרוצח במנוסתו קסדה בו היו נתונים אקדח וכפפות, ובדיקה בליסטית העלתה כי המנוח מצא את מותו מיריות שנורו מאקדח זה, ועל כן הגיוני להניח כי גם הקסדה והכפפות שימשו את הרוצח.

משני מקומות בקסדה נלקחו דגימות לאיתור הפרופיל הגנטי: הרצועה ומגן-הפה. בדיקתן של חלק מהדגימות נעשתה בשלושה אתרים בלבד, ובהן נמצא דנ"א שמקורו באנשים שונים עליהם נמנה גם המשיב. בדיקה של דגימה נוספת שנלקחה ממגן-הפה בוצעה ב7- אתרים, וגם שם נמצאה תערובת של פרופילים-גנטיים, אך נקבע כי הבולט מביניהם הוא זה של המשיב. לתוצאה דומה הובילה בדיקתן של הכפפות (באחת מהן ב7- אתרים ובאחרת ב9-), וגם הפעם נמצאה תערובת של פרופילים, שהבולט בהם הוא זה של המשיב.

נראה כי בא-כוחו המלומד של המשיב, עו"ד כץ, היה ער לכך שעל אף שהבדיקות הצביעו על "תערובת פרופילים", יקשה על שולחו לטעון כי לא היה לו מגע עם הקסדה והכפפות. על כן, תשובתו לבקשת המעצר התמקדה בעובדה שהמשיב לא היה היחיד שבא במגע עם שני הפריטים האמורים, ועל כך ביסס עו"ד כץ את הטענה כי ממצאיה המפלילים של בדיקת הדנ"א, אין בהם כדי להפליל את שולחו בלבד כמבצעו של הרצח, אלא גם את כל אלה שהפרופיל הגנטי שלהם זוהה על הקסדה והכפפות.

את הסברו זה של בא-כוח המשיב הייתי נוטה לקבל, לו טרח המשיב להצביע בחקירתו על הנסיבות בהן הותיר את אותם ממצאים על הקסדה והכפפות. אך לא זו בלבד שהסבר כזה לא הוצע על ידו, אלא שהמשיב שלל בחקירתו כליל את האפשרות שהיה לו מגע עם חפצים אלה. במצב זה ניתן לומר, כי מה שמסתמן בשלב זה של ההליכים כתשובה לא נכונה של המשיב אם לא למעלה מכך ביחס למגע שהיה לו עם הפריטים המפלילים בהם עשה הרוצח שימוש, היא עובדה מכרעת לחובתו, ועשוי להיות לה משקל רב בעת שיגש בית המשפט להכריע את הדין בתיק זה. מטבע הדברים, משקלה של עובדה זו מתעצם והולך לנוכח עזיבתו הבהולה של המשיב את הארץ בליל המחרת, והשימוש שעשה לצורך זה בדרכון מזויף ובזהות שאולה.

חרף האמור עד כה, החלטתי שלא לשנות מהתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, ולמסקנה זו הגעתי לנוכח קיומה של עדות הפועלת לזכות המשיב. כוונתי לדברים שנרשמו במהלך החקירה מפיו של אחד העדים, בנקיש שרעבי, אשר הסב בעת הרצח במסעדה הנמצאת בקרבת זירת האירוע. עד זה מסר כי שמע צעקות, וכאשר יצא לרחוב הבחין במנוח אשר ישב במכונית כשהוא מדמם. בשלב זה הבחין העד באדם נוסף אותו תאר כ"גבוה, רזה, עם קוקו או צמה שיוצאת לו מהקסדה עולה על קטנוע דיוק בצומת הרמזור של רח' הטייסים, והקטנוע נסע משם ... השער היה אסוף וחלק שיצא מהקסדה והשיער היה בצבע שחור". העד הוסיף, כי הוא ואדם נוסף רדפו אחר הקטנוען הנמלט אך לא הדביקו אותו, ועל כן מותר להניח, לפחות בשלב זה של ההליכים, כי תאור שערו של הקטנוען על ידי שרעבי היה מדויק. כאן המקום גם להבהיר, כי הקטנוע בו עשה הרוצח שימוש היה מסוג הקטנוע בו הבחין שרעבי, ומכאן הסברה כי האדם אותו תאר העד שרעבי כמי שהסתלק מהזירה, הוא זה שירה במנוח. עניין אחר המוסכם על הכל הוא שבעת האירוע לא היה המשיב בעל "קוקו".

נוכח דבריו אלה של שרעבי שוב אינך יכול שלא לתהות, אם המשיב הוא אכן האדם אשר רצח את המנוח, שהרי אם הקטנוען בו הבחין שרעבי היה הרוצח, כי אז ברור שזה אינו המשיב אלא אחר, ואפשר שזהו מאלה שהותירו את עקבות הדנ"א שלהם על הקסדה והכפפות. ובמלים אחרות, עדותו של שרעבי עלולה ליטול את העוקץ המפליל מממצאיה של בדיקת הדנ"א, וזהו שינוי מהותי במאזן הראיות לטובת המשיב, עליו מצווה בית המשפט לתת את הדעת גם בשלב בחינתה של בקשה למעצר עד תום ההליכים, והוא הנימוק אשר שכנע אותי להכריע את הכף בערר זה לזכות המשיב.

הערר נדחה.