בש"פ 7998/98אליהו עזיז נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, ייבוא סם מסוכן והחזקת סם מסוכן שלא לצרכיה עצמית. ההרשעה כאמור באה בעקבות הודאת הנאשם בעבירות אלו במסגרת הסדר טיעון עם התביעה. במסגרת הסדר זה נגזר עליו, ביום 22.3.98, עונש של ארבע שנות מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. כן הופעל נגדו מאסר על תנאי בן שמונה חודשים, בחופף למאסר שנגזר עליו בתיק זה.

המבקש שיתף פעולה עם המשטרה ואף העיד במשפטו של שותפו לעבירה, רפאל בוטביגה, ולפיכך מרצה את מאסרו כאסיר טעון הגנה.

בית המשפט קמא סבר כי אף על פי שעונש המאסר שהתבקש במסגרת הסדר הטיעון הוא

"שלב תחתון ממש במדרג העונשים המקובל בפסיקה לעבירות כאלה הוא עדיין במתחם הסבירות בהתאם לכלל הנסיבות, ואין הצדקה שבית המשפט לא יאמץ אותו".

ביום 15.10.98, במסגרת הסדר טיעון, הודה אף בוטביגה באותן עבירות, וביום 18.10.98 נגזר דינו לחמש וחצי שנות מאסר בפועל ולמאסר על-תנאי. בעקבות גזר הדין של בוטביגה הגיש המבקש, ביום 15.12.98, את בקשתו זו להארכת המועד להגשת ערעור מטעמו. לטענתו ההפרש בין עונשו שלו לעונשו של בוטביגה אינו משקף נכונה את השוני בנסיבות ביצוע העבירות על ידי כל אחד מהם. זאת, בהתחשב בכך שבוטביגה היה הרוח החיה במבצע רכישת הסמים וייבואם, והמבקש שימש כבלדר בלבד; בשיתוף הפעולה של המבקש עם המשטרה ותרומתו לאיסוף הראיות נגד בוטביגה; בעדותו נגד בוטביגה בבית המשפט והשלכותיה - היותו של המבקש אסיר טעון הגנה והחשש לשלומו במהלך מאסרו ולאחר שישוחרר; ובכך שבוטביגה ניהל את משפטו כמעט עד תומו ורק בסיומו הגיע להסדר הטיעון.

נראה לי שאין בנסיבות המתוארות לעיל כדי להצדיק הארכת המועד להגשת ערעור.

העונש שנגזר על המבקש הוא העונש שהתבקש בהסדר הטיעון, שהמבקש אינו מתכחש לו, כך שהמבקש הסכים, למעשה, לעונש שנגזר עליו.

בית המשפט המחוזי פירט בגזר הדין בהרחבה את נסיבותיו המיוחדות של המבקש, והביאן בחשבון בגזר הדין של המבקש. הוא אף ציין, כאמור, כי מדובר בעונש המצוי בשלב התחתון במדרג העונשים המקובל בפסיקה, אך מצא אותו סביר בהתחשב בנסיבות המיוחדות.

עונשו של המבקש, להבדיל מבוטביגה, כולל אף מאסר על תנאי, אשר במסגרת הסדר הטיעון הופעל בחופף למאסר שנגזר עליו. עובדה זו מטה את כפות המאזניים לחובת המבקש.

מכל הנימוקים הללו, הסיכוי שבית המשפט העליון ימצא לנכון לשנות את גזר הדין שהוטל על המבקש הוא קלוש ביותר.

זאת ועוד: גזירת הדין וקביעת ארכם של עונשי מאסר אינה מדע מדוייק. לא כל נטיה של בית המשפט לחומרא או לקולא מהווה חריגה מעקרון אחידות הענישה. גזר הדין של המבקש אינו חורג מן המקובל, וודאי שאין בו משום חריגה בלתי סבירה עד כדי כך שהיא מצדיקה התערבות של ערכאת הערעור.

אני דוחה, איפוא, את הבקשה להארכת המועד.