בש"פ 7999/99 רדאידה סלימאן נ. מדינת ישראל

העורר, תושב השטחים, עומד לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.פ. 293/99) בגין עבירות של הובלת נשק וכניסה לישראל בניגוד לחוק. על פי כתב האישום נסע העורר במכונית כשברשותו אקדח אותו ביקש למכור בבית לחם. בעת שנעצר לא היה לעורר אישור שהיה בישראל.

ביום 14.10.99 החליט בית המשפט המחוזי (השופט מ' רביד) לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בהחלטתו מציין בית המשפט כי שני הצדדים מסכימים שקיימות ראיות לכאורה ויש עילת מעצר. נקודת המחלוקת היחידה נסבה סביב האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בית המשפט אמר בעניין זה כדלקמן:

"בין אם ה[עורר] היה תושב ישראל ובין אם הוא תושב האזור, נראה לי שהעבירה בה הוא מואשם, אינה מאפשרת קיום חלופת מעצר הולמת שיש בה כדי להפיג את הסיכון שבשחרורו ממעצר".

על החלטה זו הוגש הערר שלפני. התחלתי לשמוע את הערר, ודחיתי את המשך הדיון לימים אחדים, כדי לאפשר לבא-כוח המדינה לפעול לקביעת מועד מוקדם לשמיעת משפטו של העורר. כשהדיון נתחדש, הודיע בא-כוח המדינה כי בינתיים נערך הסדר טעון בין המדינה לבין העורר. בהסדר זה תוקן כתב האישום (על ידי מחיקת פיסקה בה נאמר כי האקדח היה דרוך ולצידו היתה מחסנית עם כדורים), והעורר הודה והורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט קבע כי הטיעונים לעונש ישמעו ביום 3.1.2000.

בא-כוח העורר הציע, כחלופת מעצר, מעצר בית מלא בבית חנינה, בשטח C , תוך הפקדת ערבות גבוהה על מנת להבטיח את התייצבותו לדיון בבית המשפט. את בקשתו ביסס על שני יסודות. היסוד הראשון הוא קיומה של אפליה. לגישתו, פסילת חלופת מעצר בשל מיקומה בשטחים משמעה אפליה של כל תושבי השטחים לעומת תושבי ישראל. היסוד השני הוא רצונו של העורר לשהות בחברת בני משפחתו בחודש הרמאדן החל בחודש הבא. על טענות אלה השיב בא-כוח המדינה כי בשטח C לא ניתן לקיים פיקוח יעיל על העורר, על מנת להבטיח כי יקיים את תנאי החלופה, וקיים חשש כי העורר יעבור לשטחי הרשות. חשש זה מתחזק לאור הרשעתו וגזר הדין הצפוי.

משהורשע העורר בכתב האישום, שוב אין עומדת לו חזקת החפות, והעבירות בהן הורשע מלמדות על המסוכנות הצפויה מן העורר. חלופת המעצר המוצעת אינה מפיגה חשש זה.

זאת ועוד. האפשרות להסתפק בחלופת מעצר תלויה, בין היתר, באפשרות לפקח על מילוי תנאי החלופה. מקבל אני את עמדת המדינה שקיים חשש ממשי כי העורר יימלט מן הדין לשטחי הרשות, במיוחד לאחר שהורשע והוא צפוי לעונש מאסר. בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שגזר הדין במשפטו של העורר אמור להינתן עוד חודש לערך, אין אני מוצא מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא.

הערר נדחה.